שלום. אני תפוח אדום. האמת היא שאני רק נראה אדום. חוץ מזה שיש
לי גם צהוב וחום כזה בקליפה אני כולי בתוכו צהוב בכלל.
הגרעינים שלי חומים כהים, ויש גם תולעת בפנים. אבל אתם מכירים
אותי בתור תפוח אדום.

אני פונה אליכם הצרכנים כרגע, ומבקש ממכם שלא לקנות אותי. אני
יודע שאני נראה לכם יפה ואדום, אבל אם תסתכלו בפנים (למרות
שאתם לא יכולים כי אסור לחתוך תפוח באמצע לפני שקונים אותו,
אני יודע את זה) תראו שיש לי תולעת בפנים. יש מסביבי עוד כמה
תפוחים אדומים. בסך הכל אנחנו סחורה ממש טובה, אני מבטיח. פשוט
אני לא יצאתי משהו. זה לא סיפור גדול באמת.

כבר כמה שבועות שאני סוחב את היצור הזה בתוכי. למען האמת אין
לי מושג איך היא נכנסה פנימה. הן תמיד חופרות חורים כשישנים,
ככה אנחנו לא שמים לב. למרות שאני מכיר גם תפוחים שהתולעים
חפרו בהם כשהיו ערים. הם סיפרו לי על ההרגשה האיומה. אני מצטמק
רק מהמחשבה על כך, הגרעינים שלי רועדים. בדרך כלל הן נכנסות
מהשקע שדרכו אנחנו מתחברים לעץ. זו מחשבה חכמה כי השקע הזה
מקצר להן את הדרך ללב התפוח. כנראה שהן אוהבות את זה היכן
שהזרעים נמצאים.

כשיש בתוכך תולעת, זה משהו פנימי. אף אחד לא ישים לב מבחוץ
(אלא אם כן זו הייתה תולעת מטומטמת שקדחה חור בקימור העגלגל
והמבריק של הפרי). אף אחד לא רואה את הסבל שלך. אני נרקב
מבפנים ובחוץ אתם הקונים עדיין מרימים אותי ומעריצים את קימורי
העגלגלים ואת הברק האדמדם מהקליפה. אתמול הניח עלי יד איש זקן
ומקומט שסחב עגלה גדולה. השתקפותי נצצה בעיניו האפורות מזקנה
אפילו דרך המשקפיים. הוא בחן ובחן, ובסוף הבחין בצלקת הזהובה
שבתחתית והניח אותי בחזרה במקום. כתם צהוב! בגלל זה הוא לא לקח
אותי. שתראו כמה אתם מטומטמים, כתם צהוב בבסיס של התפוח בכלל
לא משפיע על הטעם שלי. אבל זה חיצוני. אפשר לראות את זה. בגלל
זה הזקן ניצל מקניית סחורה לא משובחת.

יש את התפוחים האלה עם הכתמים הכהים. מעולם לא היה לי כתם כזה.
נו אתם מכירים את זה שאתם לוקחים תפוח, מסביב הוא קשה קשה ואז
אתם נתקלים באיזה חלק רך. זה אימת הלקוחות החלק הרך הזה. ברגע
שאתם נתקלים בו אתם מניחים את התפוח בשאת נפש כאילו הבחנתם
בחור של תולעת. ויש את אלה שלוקחים דווקא את הרכים כי זה זול
ועושים מזה מיץ או סתם חותכים את החלק הבלתי רצוי.

אני תפוח נטול רבב כמעט (חוץ מהכתם הצהוב אבל אני דווקא מחבב
אותו. אי אפשר להיות רק אדום כל הזמן, זה מתחיל לשעמם). לכן
אני בטוח שביום מן הימים הקרובים אתם תיקחו אותי. שמעתי מה
קורה לתפוחים שלא קונים אותם. זורקים אותם לידיים של אנשים
שמצבם הרבה יותר גרוע מהתפוחים, ואת השאר לחיות שאוכלות את זה.
ואת השאר... השאר כבר יפנטזו בחלומותיהם על הימים הטובים בהם
עוד היו מחוברים לעצים.

לרוב התפוחים יש זיכרון ילדות אגדתי כזה. רובם גדלו במטע
תפוחים היכן שהכל היה טוב ומדי פעם רק היו מרססים. לריסוס היה
ריח נורא, אבל ידענו שזה לטובתנו. אצלי בכל אופן, זה לא היה
ככה. עוד בילדותי גיליתי שלא משנה כמה משקים אותי, אני עדיין
חש עייף ומיוסר. זה היה בגלל הנבלה. היא לקחה לי את החיים
בשנתי, מהזרע. אני זוכר שהיו מרססים והייתי חושב "קיבינימט
הריח, גם ככה אני אבוד". לו לפחות יכלו לשים אותי במטע נפרד
לתפוחים שכבר יש בהם תולעים. ככה לא הייתי צריך לסבול את הריח
הנוראי הזה.

כשחושבים על זה, אולי זה לא כזה נורא שתיקחו אותי. גם ככה אני
יושב לי פה בצד, מסתכל על כל התפוחים האחרים שלוקחים ממני.
אולי זה יותר טוב ככה. אולי תקנו גם אותי. הנה באה ילדה קטנה.
היא בטח לא יודעת איך לבחור תפוחים. עיניה הקטנות סורקות את
המדף שלנו. היא בטח תיקח תפוחים אדומים במיוחד, כמו שרק ילדה
קטנה יודעת לבחור. היא בטח לא יודעת שבפנים אני צהוב בכל מקרה.
יש לה רשימה ביד. על פתק קטן ומצ'וקמק בטח כתוב לה "חמישה
תפוחים אדומים". נו ידעתי! אני תמיד רואה את זה בא. ידה מרפרפת
על פנינו, מלטפת את הקימורים האדמדמים, תרה אחר התפוח האדום
ביותר. היא ליטפה אותי לרגע ואז המשיכה לפינה השנייה של המדף,
ובחרה לה תפוח אדום וגדול. שוב סרקו עיניה את משטח התפוחים
הגאה. והנה נשלף התפוח השני, מעט פחות אדמדם אבל עדיין גדול
ובריא (לפחות למראית עין). את השלישי חפרה מתוך אדמת התפוחים.
הוא היה נראה לה הרבה יותר אדום מכולנו בגלל הצל, אך האמת שהיה
חיוור משהו באור הפלורוסנט של הסופר. בתפוח הרביעי כבר ויתרתי
על הסיכוי להימשך. היא אולי ילדה קטנה, אך לא מטומטמת. כנראה
בגלל זה היא לא לקחה אותי. דווקא חבל, איך הייתי רוצה לראות את
הבעת עיניה הקטנות והסקרניות כשהיא תיקח ביס עסיסי ותיאלץ
להוציא משיניה את החתיכה הרירית של התולעת הנבלה.

מגעיל, אך כבר נמאס לי לרחם על אנשים. אני חושב שהטמטום שלהם
מוציא ממני את הרע שבי. ואולי זו התולעת שאוכלת את הטוב. אולי
בכל זאת עלי להזהירכם כי אני תפוח רע מאוד. אני אולי נראה חביב
כמו שאר התפוחים שלצדי, וגם הייתי צהוב בפנים עד לא מזמן.
עכשיו אני חום כהה ושחור מריקבון. בקרוב מאוד התולעת תסיים
לחסל אותי. היא תשאיר סימנים ריריים בתוך הגוף שלי ותעבור
לתפוח הבא בתור. אם אני מסתכל סביבי, אולי אלה דווקא התפוחים
האחרים שאני צריך להזהיר עכשיו.

כבר חשבתי שזה לא יגיע לעולם. היא משכה אותי. היא הסתכלה
מסביב, ראתה את הכתם הצהוב והניחה בצד. שוב סרקה את התפוחים
בעיניה הקטנות ולבסוף החליטה בכל זאת לקחת אותי. נכנסתי לשקית.
בתוך השקית היו התפוחים הנבחרים. ככל הנראה היינו שישה במספר.
מזלי שנמשכתי אחרון. ככה יכולתי לשבת עליהם. זה בטח כאב, אבל
אני כבר מזמן הפכתי לתפוח ממורמר ורע לב שרק מחכה להתעלל בילדה
הקטנה בעזרת הגועל נפש שבתוכי. אז לא עניין אותי שזה כאב.

הקופאית הניחה אותנו על המשקל. גם היא לא הבחינה. קילו שלוש
מאות של שישה תפוחים אדומים פלוס תולעת. לפחות היו מורידים את
התולעת מהמחיר. גנבים כולם בעסק הזה אני אומר לכם. הסתכלתי לה
על הציצים. היה כתוב שם מרינה. מרינה אספה את כל התפוחים לשקית
אחת. הפעם הייתי הראשון. לעזאזל, זה ממש מועך אותי כל הלחץ
הזה. ממש לא שווה להיות תפוח אדום, תאמינו לי.

כשהגענו הביתה אימה של הילדה הקטנה הושיבה אותנו בסלסלה.
מעניין כמה זמן הולך להימשך הטמטום הזה. התחלתי לחשוב על זה
שאולי הילדה בכלל לא תיקח תפוח בעצמה. אולי זו בכלל תהיה האימא
שלה. בחנתי את עיניה של האם. הן היו רכות וחביבות, אך לא
עיניים שיופתעו ממראה תולעת בתפוח. התוכנית הזדונית שלי עלולה
להשתבש בכל רגע.

בלילה היה חשוך באמת. לא כמו בסופר שהשאירו לנו אור בשביל שלא
נרקב. גם לא כמו במטע התפוחים שהשאירו לנו את אור הירח בשביל
שלא נהיה לבד בחושך. הלילה הזה היה שחור כולו. מימין נשמע קולו
העמום של מנוע המקרר. לנו היה חם מאוד. היו תפוחים לידי שקיוו
כבר שמישהו ידחף אותם למקרר. שם יהיה חשוך, אך לפחות לא יסבלו
מהחום הנוראי הזה.

בוקר יום ראשון: ביום קיץ חם שכזה חובה לקחת פרי מרענן לדרך!
נכון ילדה קטנה? היא הושיטה את ידה ואחזה בי. נפלא. עכשיו אני
הולך לארגן לה סצינה יפה בבית הספר. למטבח נכנסה האימא וחייכה
למראה התפוח (אני) בידה של הבת שלה.

"אימא, תורידי לי את הקליפה" ביקשה הילדה. לעזאזל! התחלתי
לארגן רשימה של כל הקללות שאני מכיר ולירוק אותן אחת אחת. מי
צריך להוריד קליפה? מה זה הטמטום הזה? הרי תפוח אדום הוא אדום
רק בגלל הקליפה! אין אדום בתוך התפוח האדום בכלל! אז למה לקנות
תפוח אדום בשביל להוריד את הקליפה?!

בתנועות מיומנות החלה האם לגרד ממני את האדום בסכין. הנה זה
מגיע, עוד מעט, כבר יופיע חור ומתוכו תציץ התולעת. כבר היא
תשמוט אותי מידיה בבעתה והתולעת תקפוץ מתוכי ותזחל קדימה. היא
תשאיר אחריה עקבות ריריות על אריחי הקרמיקה של המטבח. עקבתי
בדריכות אחר הסכין. פרט לצהוב שבתוכי, הוא לא חשף דבר. האימא
סיימה את מלאכתה ודחסה אותי לתוך שקית ניילון קטנה של
סנדוויצ'ים, ומשם לילקוט.

עד הפסקת העשר כמעט ונחנקתי למוות בתוך השקית. אני בטוח לגמרי
שלתולעת נגמר כבר מזמן האוויר. הקצוות הצהובות שלי השחירו
והתכסיתי במעטה חום מבחוץ. לא נראה שזה הגעיל את הילדה.
כשחשבתי שסופסוף נגאלתי מהמחנק, הוציאה הילדה הקטנה את
הסנדוויץ' מהתיק והתחילה לאכול אותו. לרגע קיוויתי שתהיה גם
בתוכו תולעת. אבל כנראה שלא היה שם כלום כי היא לא עשתה שום
קולות משונים או הבעות מוזרות.

בזמן השיעור הוציאה הילדה את ספר ההיסטוריה הענקי, מה שהנחית
אותי למטה, אל הקרקעית שהייתה ספר תנ"ך ישן. לאחר מכן החזירה
הילדה את ספר ההיסטוריה ומעכה אותי. אז היא הוציאה את ספר
התנ"ך. לא הייתי מספר לכם את כל זה, צרכנים יקרים, אלמלא הייתה
חשיבות לפרטים הללו. ברגע שנשמטה קרקע ספר התנ"ך תחתיי הגעתי
לגיהינום של התפוחים האדומים. כמו שכל הורה לילד שמנסה לאכול
פרות יודע, הגיהינום הבית ספרי נמצא בתחתית הילקוטים. בקרקעית
התיק הייתה עיסה מצחינה ושחורה של בננות מעוכות, סנדוויצ'ים
מעופשים, תותים מעוכים שהמיץ שלהם דישן את אדמת הגזרים השחורים
ועכשיו - גם תפוח.

התולעת המסריחה יצאה ממני סוף סוף והחלה להתפלש במיצי הפרות
שבתחתית הילקוט בהנאה יתרה. לא עוד תוכניות זדוניות, לא עוד
ניסיונות להגן על הצרכנים, לא עוד זיכרונות של מטעי תפוחים
רעננים. זה היה הסוף. על כן אני קורא אליכם, צרכנים והורים
יקרים. אנא מכם, אל תקנו עוד תפוחים אדומים!