New Stage - Go To Main Page

תל שחר
/
הוריקן טקסני

הרצון יכול להיות לפעמים יותר סוהר מהוריקן טקסני. סוחף והורס
כל מה שבדרכו, מכסה את השמש של ההגיון במעטה אפרורי של אבק.



הוא הסתובב בחדרו הקטן סחור-סחור. חדרו הקטן שכלל את מיטתו
הקטנה, שולחן העבודה הקטן שלו ואת הרדיו הישן אשר שווק חיים
זמן רב לפני אותו היום. אותו היום לא היה שונה מאותם הימים
האחרים הרבים כל-כך שקדמו לו, לא היה בו שום דבר מיוחד. היה זה
יום חופש, פגרה של יום אחד מהעבודה הכה קשה במפעל הפלסטיק. עוד
יום חופש מבין רבים שבהם היה מבלה בהליכה סחור-סחור בחדרו
הקטן. החלון הקטן בצדו המזרחי של החדר בישר על יום חורף קר.
השמש רק עלתה מבעד לבנייני הבטון המפוחמים וניתן היה לראות את
פתיתי השלג הקטנים מזדככים להם בקרני השמש, יוצרים זוהר לבנבן
קטן, כל אחד בתורו. תנור הגז הפיץ חום ביתי שכזה ויצר כתמי
אדים על חלון הזכוכית הקר. כל האפקט החורפי הזה שהקיף אותו גרם
לו להרגיש מוגן במין בועת סבון חמימה שכזאת מאלו שהיה נוהג
לבקע במקלחת. החורף היה התירוץ שלו לחוסר בחיים החברתיים. הוא
היה רגיש לקור וכל יציאה ממין אחד או אחר החוצה הייתה מסכנת
אותו בשבוע של נזלת וחום גבוה. היום עמד להיפגש עם גרגור, אך
ההוא ביטל את הפגישה חצי שעה מראש והשאיר אותו בודד ביום פגרה
חורפי שכזה. גרגור היה סטודנט אשר נהג להיות חברו הטוב ביותר
בזמן בו עדיין למד באוניברסיטה, השניים לא התראו מזה כבר חצי
שנה. הפגישה תוכננה שבוע מראש ומרוב צפייה כבר הכין את כוסות
הקפה והניחן בצד להתקרר. אדי הקפה מילאו את החדר בניחוח מסמם
של קפאין ודבש, הכל מתערבבים באוויר העומד בריקוד מעודן.
לפתע נשמעה הדפיקה בדלת. הרעש הפתאומי העביר רעד קטן בלבו שפג
שניות מספר לאחר מכן. בצעדים מלוהטים אך מאופקים צעד לכיוון
הדלת ולאחר מכן פתחה. מאחוריה היא עמדה, במעיל סיבירי עבה
כשחיוך קטן, שהותנה מעובדת החמימות שבחדר ומהעובדה שלא נפגשו
כבר זמן מה, עולה על פניה.
"ברגל!"
הטיחה לפתע בנימת הפתעה שכזאת כאילו לא ציפתה לראותו.
ברגל היה שם משפחתו, לוק שמו הפרטי. לוק ברגל, סטודנט
לפסיכולוגיה לשעבר, בן יחיד למשפחת ברגל. לוק נהג להזמינה אליו
מדי פעם, לעיתים די קרובות. שמה היה רוזי מקדואל, עולה
אוקראינית בת עשרים וחמש פלוס בעלת גוף משגע ורגליים אלוהיות,
כך נהג לקרוא להן. היום הזמין אותה לוק ללא התראה מראש, הייתה
זו הזמנה חפוזה שבוצעה מיד אחרי ביטול הפגישה עם גרגור. הוא
פחד שהיא לא תראה זאת בעין יפה.
"רוזי.."
אמר בנימה מברכת, כאשר הוא מפנה את הדרך פנימה לתוך דירתו
ומושיט לה את ידו.
"אז מה? היום אתה ממהר לאנשהו? ואני רואה קפה... מהו הכבוד
הגדול? האם היום הוא יום מיוחד?"
הוא הסתכל עליה, בחן את מעילה הכבד. ניתן היה לראות שזהו מעיל
יקר, "בטח קנה לה אחד המאהבים שלה", חשב לעצמו. לא יכל לעמוד
בעובדה שהיא יכולה לקנות יותר ממנו. בהתעלמות מוחלטת ומזלזלת
שבאה עמוק מבפנים אמר,
"שבי, אם את רוצה את יכולה גם לסיים את כוס הקפה. היא הוכנה
במיוחד בשבילך".
"היום אתה נראה שונה. עשית משהו עם השיער שלך? אמרתי לך לעשות
משהו עם השיער שלך".
"השיער שלי הוא כפי שהיא לפני שבוע. הבא נעזוב את עניין השיער
שלי".
"כרצונך".
לקחה לגימה מכוס הקפה אשר היה כבר פושר יתר על המידה והתיישבה
על המיטה.
"תהיה מותק ותתלה לי את המעיל".
אמרה, הורידה את המעיל הכבד והושיטה אותו אליו בעדינות.
הוא לקח את המעיל ושם אותו על הכיסא בו ישבה.
היא לבשה שמלה קצרה בצבע סגול. הבד האלסטי נמתח מכל הכיוונים
על גופה החטוב והותיר מקום קטן לדמיון. "היא יודעת להתלבש",
חשב לעצמו ודמיין אותה חסרת בגדים בחזייה ותחתונים בלבד, מחכה
לו שיקרע אותם מעורה הלבן. היה לה בשר צעיר ולבן במיוחד, מראה
בשרה העלה בו מן הטירוף, עלתה בו תשוקה עזה למשוך אותו מעל
עצמותיה בעזרת שיניו בלבד. היא הסתכלה בו בעיני הילדה החומות
שלה, מבטה התמים כביכול העביר בו הרגשת שריפה במורד עמוד
השדרה. הוא התיישב על ברכיו מולה, מחזיק בבשר ירכיה בשתי ידו
ונשק לה על בטנה נשיקה עדינה ורכה. כשהיא נשכבת לאחור החל
מוריד את שמלתה בכיוון מעלה, לאט. בשר בטנה הנחשף לאור מנורת
ההלוגן בחדרו הטריף אותו עוד יותר ממקודם והוא הכל נושך בו
נשיכות קטנות.
כשהוא חודר בה והיא זועקת קללות שונות ושמות אלים משונים לחלל
החדר שניהם נעצרו והפסיקו עד שתמה עבודתם ונשלמה. הוא אהב
להישאר בהן גם אחרי שעת השיא וכך שניהם שכובים להם מתחת
לכיסויי המיטה, היא מסתכלת בעיניו והוא בתחתוני הנשים הקטנים
הזרוקים על עדן החלון שלו. השלג הפסיק ורק הרוח החזקה נותרה
בחוץ מתנגשת בחלונו, יוצרת צלילי שריקה עדינים. הוא יכל להישאר
כך עד סוף חייו, בחמימות הזאת, בחורפיות הזאת, בתוכה. אך לאחר
כשתי דקות בהן הסדירו את נשימותיהם, נתפרדו. ברק ורעם בחוץ,
הגשם ממשיך, "אני אוהבת אותך", היא אומרת, הוא יודע שאין שום
משמעות, מסתובב אליה ומחייך.
ניחוח הקפה התחלף בריח אדי המקלחת הסבוניים. אווירת החדר הפכה
להיות אווירה נקיה ומעייפת. היא נשכבה לידו, שמה ראשה על הכרית
ונרדמה.
הזמן עבר, הגשם התחלף בברד, עוד ברק ורעם הרעישו את שמימי העיר
והוא מסתכל בה ישנה, מרגיש את נשימותיה הקטנות. כל תזוזה קטנה
שלו מרעידה את שדיה העדינים והוא נהנה לראותם קופצים, הנה
והנה, נרגש מהמחזה הבידורי. שיערה השחור התפזר לכל אורך הכר
והדיף ריח של שיער נשי. האווירה הייתה מסממת. לפתע יונה רטובה
נחתה על עדן חלונו כשהיא נתקעת בזכוכית הקרה ומשמיעה צליל של
פגיעה. הייתה זו יונה אפורה ומכוערת, מקורה היה מעוקם ורוב
נוצותיה נשרו מזנבה. היא הסתכלה בו לרגע מזווית ראשה ועיניהם
נפגשו. "יונה מטומטמת", אמר, והיא התעופפה לה אל הגשם הזועף,
אולי בתקווה למצוא מחסה טוב יותר. תחושה של בדידות עברה בו
כמשב רוח קריר שפשוט עובר דרך הגוף, לא נתקע. הוא רצה לחבק,
הוא רצה לנשק, הוא רצה לאהוב. הוא אהב, אבל לא אותה. היא הייתה
כי לא היה משהו אחר, היא הייתה כי לא יכל לעמוד בנשים יותר
עדינות, פחות ישירות. הסתכל בה שוב, בגופה היפהפה, הוא לא
הרגיש ראוי הוא הרגיש נזכה, בודד.
לפת בבשר ירכיה מאחור ונצמד אליה. החמימות של שני הגופים
הערומים יצרה הרגשה אימהית. גופה החלק והרך התמזג ברכות מיוחדת
עם גופו הקשיח והשעיר ויצר את
מה,
שרק עזר לו להירדם ולהתעורר שוב,
בשעה תשע בערב,
למקלחת חמה
וכוס קפה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/11/01 12:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תל שחר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה