לא הייה זה יום מיוחד או לא רגיל חוץ מדבר אחד, ביום הזה ירד
גשם.
זה הייה אמור להיות רק עוד יום רגיל של אדם, שחיי את חייו
בצורה רגועה, מאורגנת ומסודרת. אך דווקא ביום הזה ,הדומה לכל
אחרים, משהוא השתבש. בבוקר מנוע של האוטו שלי לא נידלק ולא
הייה לי ברירה אחרת אלא לתפוס אוטובוס, כדי להגיע לעבודה.
ובעבודה עשיתי מספר טעויות, שאף פעם לא עשיתי, לכן הצטרכתי
להישאר עד מאוחר, ועקב כך פספסתי את ההסעה שלי הביתה.
ועכשיו אני הולך ברחוב חשוך, כשיורד גשם, ואני אפילו לא לקחתי
מטרייה. ודרכי עד הבית ארוכה עוד כחצי שעת הליכה. מזמן כבר לא
הלכתי כל הרבה לבדי ברחוב. גם מזמן לא הרגשתי את הנגיעות של
טיפות גשם על פני, ורק היום שוב נזכרתי עד כמה זה נעים, כשגשם
נוגע בך ואתה לא מפחד להצטנן ולפספס מחר עבודה, ולא אכפת לך מה
אנשים מסביבך חושבים עלייך, בגלל שאתה לא מנסה להסתתר מהגשם
החזק.
ופתאום הרגשתי שאני חופשי, מזמן כבר לא הרגשתי את זה, והפכתי
לחלק ממשהו שקשה לתאר במילים, אבל בדרך כלל אנשים קוראים לזה
עולם.
אבל האם אנו אנשים באמת חלק מעולם שאנו חיים בו, הרי אנו
אפילו לא שמים לב למה שקורה מסביבנו. חיים בבועה שיצרנו
לעצמנו, עוקבים אחרי חוקים וסדר שקבענו בעצמנו.
ולא שמים לב עד כמה יפות זריחות השמש, או שמיים  כחולים, עם
ציורים הלא ניתנים להבנה אבל כל כך יפים שלפעמים אפשר לראות
שם, ואשר צוירו על ידי עננים.
אחרי זה עצרתי, והבנתי שגם אני לא הייתי חלק מהעולם הזה, מאז
ש"היא" עזבה, היא טענה שלא יכולה לחיות עם בן אדם שלא יודע מה
מטרתו בחיים. אני חשבתי שאני יודע, זה לעבוד, להרוויח כסף
ואחר-כך לבנות משפחה.
למה רק היום הבנתי את זה, שטעיתי, יכולתי לשנות הכול. והסתכלתי
על כוכבים. כאן בעיר קשה לראות כוכבים, אבל הצלחתי למצוא
בשמיים השחורים שני כוכבים זוהרים.
אני צריך לנסוע מחוץ לעיר, חשבתי לעצמי, העיר מקום יותר מדי
קר, אפילו אנשים כאן קרים, אף פעם לא שמים לב כשלמישהו כואב או
שמישהו צריך עזרה, הם פשוט הולכים הלאה כשרואים כאב של מישהו
ואפילו לא מושיטים יד.
למה רק היום התחלתי לחשוב על מה הם החיים? למה לא לפני? יכולתי
עוד לשנות את חיים שלי? אני אפילו לא זוכר מה זה להיות מאושר.
אבל האם האנשים שאני מכיר מאושרים או שגם הם, כמוני, שכחו מה
זה אושר? האם המנהל שלי, שמספר כל שבוע על נשים שהייה איתם
השבוע מאושר? או פיל, שחי עם אישתו כבר לאורך עשרה שנים,
מאושר?
והבנתי שהם לא, האושר זה לא משהוא קבוע, האושר תלוי לא במה שיש
לך בעולם הזה, אלה במה שיש לך בפנים, היכולת להבין מה אתה רוצה
ומי אתה, זה מה שעושה אותך מאושר.
ואז התחלתי לרוץ, כי זה מה שרציתי, לרוץ מתחת לגשם הזה, שגם לו
כנראה בודד, ולשתף אותו ברגשות שלי, ושהוא גם יספר על מה שקרה
לו השבוע.
רצתי, ורצתי, הבתים עברו לידי כל כך מהר שלא הייתי יכול להבין
איפה אני נמצא.
אבל לא הייה אכפת לי, אני בבית על כדור הארץ ואני חי.
ופתאום עצרתי. הבנתי שאני לא לבד ושמישהו מסתכל עליי.
הסתכלתי מסביבי, ושמתי לב שבתחנת אוטובוס, יושבת נערה, או
שאולי היא כבר לא הייתה נערה, אבל היא דמתה לנערה שמחכה לאדם
שהיא אוהבת.
אבל היא הייתה בודדה כמוני, היא כמוני כנראה איחרה לאוטובוס
אחרון, וישבה רק בתקווה שמישהו יוכל לעזור.
ועכשיו היא הסתכלה עליי וחייכה, גם אני חייכתי אליה. אחרי זה
עברתי לצחוק, גם היא צחקה.
ואני כבר לא רק קיוויתי אלה ידעתי שאני שוב פעם חי, אני ידעתי
שאני קיים.
בעוד דקה אני אגש אליה, אזמין אותה אליי, אכין תה. והיא בטוח
תסכים. אנשים לא אוהבים להיות לבד, אנשים לא אוהבים לא לחיות,
אנשים אוהבים להרגיש, וזה בשביל מה אנו צריכים לחיות - רגש.
אפילו אם הוא קטן כמו הרגשת טיפת גשם על פנייך.