אני חייבת לכתוב, בשביל לזכור, את הסיפור המדהים והמזעזע של
אותה בחורה. אני חושבת שקראו לה אלינור. הסיפור שלה כל כך
הדהים אותי.
אז הנה הוא... כדי שלא יישכח:

שלום, קוראים לי אלינור.
אני רוצה לספר לכם משהו שהתחיל לפני כמעט 5 שנים... ונגמר לפני
8 חודשים בערך.
הכול התחיל כשלאחת החברות שלי הייתה יומולדת. כן, יומולדת. אז
הלכנו לחגוג באיזשהו פאב בת"א.
נכנסנו, כבר סידרו לנו שולחנות מראש, התיישבנו. מול השולחן
שלנו ישבו 4 נערים.
מהרגע שנכנסתי לפאב ראיתי שאחד מהם מסתכל עליי ולא מוריד את
המבט.
ת'אמת? הוא מצא חן בעיניי. אבל אני ביישנית מטבעי... ככה שלא
הייתי עושה עם זה שום דבר.
וככה הוא המשיך להסתכל עליי ואני עליו. ובשלב מאוחר יותר,
כשקמנו כל החברות לרקוד, נתקלתי בו. פנים מול פנים. התחלנו
לדבר... קראו לו יואב.
וככה מצאתי את עצמי יושבת ביומולדת של חברה שלי, ובמקום לשמוח
איתה ולחגוג איתה, מדברת עם בחור שהכרתי רק הערב. גיליתי בחור
מקסים... באמת.
הכרנו אחד את השני והתחלנו לצאת ביחד. היינו יוצאים בעיקר לים.
זריחות שקיעות... כמה היינו ביחד. הוא היה מספר לי סיפורים על
הצבא ועל חברים שלו... ואני תמיד שמחתי לשמוע.
ערב אחד הוא סיפר לי בהתלהבות שהם מארגנים מפגש, כל החברים,
בבית של אחד מהם, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא. שמעתי את
ההתרגשות בקולו. ישר הסכמתי אמרתי כן כן בטח אני תמיד שומעת את
הסיפורים סוף סוף אני אוכל לפגוש את אותם אנשים, פנים מול
פנים.
הלכנו ביחד... וזה היה באמת אחד הערבים שנהנתי בהם מלא. ישבנו,
צחקנו, דיברנו...
הרבה זמן שלא נהנתי ככה.
ולאט לאט ראיתי איך יואב הוא ממש הגיבור שלהם, המנהיג.
ישבנו במעגל ואחת הבחורות שם הוציאה משהו מהתיק שלה, ג'וינט.
זה ממש הפריע לי. אני לא אחת שמעשנת... אבל אמרתי טוב נו,
שתעשה מה שבא לה.
פתאום אני רואה אותה מעבירה את הג'וינט לבחור שישב לידה וגם
הוא לוקח ממנו... ומעביר להבא.
ומעבירים ומעבירים... כל אחד לוקח... והתור מתחיל להתקצר. וזה
הגיע אליי.
אני ישר עשיתי עם היד 'לא לא' וסימנתי שאני לא בעניין. וזה
הגיע ליואב. הוא החזיק את הג'וינט וחיכה. לא הבנתי למה הוא
מחכה. היה לי ברור שגם הוא לא ייקח... הוא גם לא אחד שמעשן.
לחשתי לו באוזן "בשביל מה אתה צריך את זה?" והוא אמר לי
"אלינור, בבקשה אל תעשי לי פאדיחות". כל מי שישב שם עצר את
הנשימה, לראות אם המנהיג שלהם יהיה כמוהם... האם גם הוא ייקח.
אמרתי לעצמי שייקח... אני לא רוצה להרוס לו את הערב... שכל כך
חשוב לו. מה כבר יכול לקרות מפעם אחת?
אני תמיד נזכרת במשפט שאמרו לי... שהפעם הראשונה יכולה להיות
כמו כפפה שמתלבשת על היד.. אתם פשוט לא קולטים כמה זה נכון.
מפעם אחת... הכול יכול לההרס לך.
מאותו יום... יואב היה הולך בכל שבוע למפגשים האלה... יושבים
מדברים צוחקים... ומעבירים ג'וינט.
לאט לאט זה נהיה פעמיים בשבוע. ואז הוא עצמו כבר היה מכור. וכל
ערב עם הג'וינט והמריחואנה בסלון.
את כל הכסף שחסך לקרת לימודים הוא שרף על הסמים הארורים האלה.
הוא כבר לא היה יואב שהכרתי. האינטליגנט והמתוק... הוא הפך
להיות בן אדם מופנם... שלא אכפת לו מכלום.
ואני הגנתי עליו. אמא שלו הייתה מתקשרת ושואלת "מה עם הבן שלי?
למה הוא לא מתקשר"... "ממ לא לא, הוא פשוט בלחץ לפני הלימודים,
זה הכל". וגם אמא שלי שואלת איך זה שיואב יותר לא בא לבקר.
לאמא שלי אני הייתי משקרת בשבילו. הכל הייתי מוכנה לתת למענו.
עד שיום אחד החלטתי שזהו, אני שמה לזה סוף. אני לא מוכנה שהוא
ימשיך להיות ככה. אני אומרת לו זה או אני או הסמים. התקשרתי
אליו... וזה בדיוק מה שאמרתי.
אבל יצאתי כל כך אפסית, שאחרי שעה שוב התקשרתי ואמרתי לו עד
כמה אני אוהבת אותו ולא יכולה בלעדיו... אוי כמה אהבתי אותו.
לא יכולתי לספר לאף אחד... פחדתי שייקחו אותו ממני... שהוא
ישנא אותי... שאני אאבד אותו בתור חבר שלי.
ערב אחד באתי אליו, ראיתי אותו יושב בסלון עם עיתון על הברכיים
וגוזר את המריחואנה הזו. ניסיתי לדבר אליו, אבל כרגיל הוא לא
ענה לי. הוא התעלם ממני. המשיך לגזור את העלים האלה.
התעצבנתי שהוא לא מתייחס אליי... לקחתי את העלים והכל וזרקתי
אותם לאסלה והורדתי את המים. הסתובבתי וראיתי את יואב מאחוריי.
הוא הסתכל עליי במבט של שנאה. ובאותה השנייה נתן לי סטירה.
סטירה כל כך חזקה... עד שחבטתי אל הריצפה. ניסיתי להיזכר בכל
הזמנים הטובים שלנו ביחד, שהיד הזו הייתה מלטפת... מה קרה פה?
איך הגעתי למצב הזה?
שמעתי צילצול של טלפון... הוא רץ למטה... אני לא יודעת מאיפה
היה לי את הכוחות, אבל פשוט קמתי ורצתי החוצה. נכנסתי לאוטו...
לא היה אכפת לי מכלום! רק לברוח משם.
ניסיתי להתניע את האוטו ואני רואה את יואב דופק לי על החלונות.
שמתי גז ונסעתי.
נסעתי ובמראה אני רואה אותו עם המכונית שלו אחריי. ברגע שהיה
אור ירוק ברמזור העלתי את המהירות ופשוט טסתי. לא רציתי לראות
אותו בחיים שלי. פתאום שמעתי חבטה וחריקת בלמים.
הסתכלתי במראה... והאוטו שלו לא היה אחריי. הוא התנגש בקיר
בטון. ומת במקום.

לא רציתי ללכת ללוויה. אבל הלכתי.
חיבקתי את אמא של יואב. היא העיפה אותי מעליה ויצאה לה מהגרון
צעקה, שרק אמא שאיבדה את הבן שלה מסוגלת לצעוק. והיא אמרה לי
משהו שאני לא אשכח בחיים שלי "איפה את היית? את רצחת את הבן
שלי!".
אולי הייתי יכולה לעשות משהו, להציל אותו. אולי הוא לא היה
ממשיך להיות חבר שלי. אבל בתור בן אדם הוא עדיין היה כאן.
לפני שבוע היה לו יומולדת, כל כך רציתי לקנות לו מתנה..
אבל מה כבר אפשר לקנות לבן אדם מת?
קניתי לו פרחים... שמתי על הקבר... ובכיתי.
אולי הייתי יכולה לעשות משהו. אולי.