אפילו אם אציין בפניך שזה אתה, אתה תופתע.
לא תבין... תסתקרן... תשאל.
אך זאת לא אשמתך... לא ולא. רק אשמתי.
ניסיתי. אך ללא הצלחה. אני חושבת שגם אם הייתי עושה זאת בדרך
הטובה ביותר - לא היית יכול להבין.
כי זאת לא סתם אהבה. אהבה לידיד הכי טוב. לאח.


הסיפור המלא? ארוך... וכולו רק זיכרונות. חלקן שמחות וטובות
וחלקן שריטות עמוקות שמוטבעות בתוך ליבי.
הסיפור הוא לא העניין. הכאב... הכאב שנשאר.
אני יודעת בברור שאין בי אף רגש של כעס... או כאב... או שנאה
חס וחלילה.
אך הגעגוע הוא הגרוע ביותר... הגעגוע לעבר... לכל מה שהיה נראה
כל כך אמיתי... ועכשיו נראה כל כך רחוק ממני...
רק הגעגוע.
האם לבכות כי איבדתי אותו? או לשמוח שזה בכלל קרה?
האם הייתי רוצה אותו כאן לידי... איתי... אך לא בליבי?
אני כולי מלאה תקווה... תקווה מתמשכת... שבינתיים אינה
מתממשת.
אולי... אולי עם הזמן...

אז אתה...
אם היית יודע רק קצת... מעט...  קורא או שומע את מחשבותיי...
אולי אז... אולי.