גם הפעם זה הסתיים בריב.
אימא צעקה עליי, אולי בצדק, ששוב איני מסכים ללכת לבית הקברות
ביום הזיכרון.
"גם באזכרה לא היית! שלא לדבר בכלל על ההלוויה... לא אכפת לך
מאח שלך?!"
משכתי בכתפי, נתתי לה להמשיך בדעתה שבאמת לא אכפת לי. היא
התחילה לבכות כמו תמיד, ויצאה מהבית בטריקת דלת.
נשכתי את שפתי חזק חזק. חזק מספיק בשביל שאני לא אבכה גם כן.
נכנסתי לחדר, ואחרי שהסתכלתי בחלון, ראיתי את אימא נכנסת לאוטו
ויוצאת מהחנייה והייתי בטוח שהיא נסעה, הוצאתי את התמונה ששכבה
מתחת לכרית.
היא כבר הייתה מרופטת כזאת, ובלוייה, כמו איזו תמונה של
הגיבורים האלו, הלוחמים מתקופות עתיקות מאוד. בהיתי באחי,
גיבור כמוהם, לבוש מדים, מחייך. התמונה נראתה בדיוק כמו
התמונות האלו שמפרסמים בעיתון אחרי פיגוע, תמונות של הרוגים,
תמונות חייכניות כאלה, תמונות שאני תמיד נהגתי לקרוא להן
"תמונות מתים".
ואני ניסיתי לחשוב על היום בו התמונה של אחי הופיעה בעיתון.
היום בו הבנתי, שאין כזה דבר "תמונת מתים".
עצמתי את עיני לרגע, וחיבקתי את התמונה חזק חזק, כאילו פחדתי
שמישהו יקח לי אותה, יקח לי את התמונה, כמו שלקחו לי את אחי.
הכל זכור לי באופן כל כך ברור, וכל כך כואב. דפיקה בדלת. אימא
פותחת. בכניסה עומדים להם 2 חיילים גדולים, עם הרבה סיכות
וסמלים על המדים, אני זוכר שמאוד התלהבתי, כי לאח שלי רק היו 3
פסים כאלה על השרוול, והמדים שלהם נראו נורא מקושטים. אימא ישר
לבשה פנים מודאגות, ואני, רק מלהסתכל עליה הרגשתי מודאג, מבלי
לדעת אפילו למה. היא הזמינה את החיילים לשבת, והם החלו להסביר
בעדינות שעידן נהרג בפעילות צבאית בלבנון, מאש כוחות אויב.
המחלקה נקלעה למלכודת של האויב, והדרך היחידה להימלט הייתה
להסיח את תשומת ליבם של הלבנונים מהיחידות המתחמקות. עידן, ללא
היסוס החל יוצא מן ההתבצרות של יחידתו כשהוא יורה את כדוריו
האחרונים, הכוחות הלבנונים החלו רודפים אחריו, בזמן שיחידת
החיילים ברחה למקום מבטחים. "הוא הציל רבים" הם אמרו כאשר ראשם
היה מורכן לרצפה. "הוא גיבור" אחד מהם הוסיף.
אימא לא הפסיקה לבכות, ואחד החיילים ביקש שאביא כוס מים
מהמטבח. הבאתי לאימא מים, למרות שזה לא הרגיע אותה. למה שמים
ירגיעו אותה באמת? זה רק כוס מים, אפילו שאומרים שמים שקטים
חודרים עמוק.
בסופו של דבר החיילים הלכו, ואני נשארתי עם הדמעות של אימא.
יום אחרי זה, כשקמתי, כל הבית כבר היה מלא בתמונות של עידן,
ואנשים כל הזמן נכנסו ויצאו לנו מן הבית. אימא עדיין לא הפסיקה
לבכות, גם בלילה שמעתי אותה, למרות שנשמע היה כאילו היא מתאמצת
לבכות בשקט.

פקחתי את עיני, כדי להפסיק את הזיכרון הכואב והנחתי את התמונה
מתחת לכרית. קמתי מהמיטה, יצאתי מהחדר ומהבית והתחלתי ללכת
ברחוב. בלי לשים לב בכלל הרגליים שלי לקחו אותי לבית הקברות.
ראיתי את כל המשפחה יוצאת ממנו, חלקם בוכים וחלקם עם פנים
רציניות, ורק חיכיתי שהם יעלמו לגמרי. כאשר נהייה שקט באמת,
צעדתי בצעדים קטנים לעבר בית הקברות, ופסעתי לי בין חלקות
הקברים. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בבית הקברות, ואפילו לא
ידעתי איפה הקבר, אבל איכשהו מצאתי אותו דיי מהר, אפילו מבלי
לחפש באמת, כאילו משהו פנימי הוביל אותי אליו.
"עידן מדמון" היה כתוב בגדול על המצבה, שהייתה נראית כה יפה
ומצוחצחת. מסביב היו זרים רבים של פרחים, כנראה של המשפחה, ונר
זיכרון דלק במרכזה. הסתכלתי מסביב, על כל הקברים, כל אלו שבעבר
היו בשבילי רק "תמונות מתים" וידעתי, שהם לא רק מתים, הם גם
אחים או הורים, או חברים.
הרגשתי חנק בגרון, וניסיתי שוב לנשוך את שפתי, כדי למנוע את
הדמעות, אבל הן היו חזקות ממני. הסתכלתי על שמו של אחי, חרוט
שחור על גבי לבן, הוא היה יותר מעידן מדמון בשבילי, הוא לא היה
רק קומץ של אותיות. הוא אח שלי. פתאום התחשק לי לחבק אותו
ולשמוע את הקול שלו, ירדתי על ברכי, דומע ומייבב כמו ילד קטן
וליטפתי את המצבה... "אתה גיבור..." לחשתי בעודי מטיל את עצמי
על המצבה ומחבק אותה, "גיבור אמיתי". באותו רגע, כל כך רציתי
ללכת הביתה, הרגשתי את הכאב הרב בעודי יושב ומחבק את המצבה של
אחי, את המצבה, במקום אותו. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כמה
הייתי מעדיף שעידן לא יהיה גיבור, ופשוט יהיה.
אחרי שהרגשתי שכבר מאוחר, ניגבתי את דמעותיי, הבטתי עוד פעם
אחרונה בשמו המודגש של אחי ופסעתי לכיוון שער היציאה של בית
הקברות.

                                   

פתחתי את הדלת של הבית ואימא ישבה על הספה בסלון, ברגע שהדלת
נפתחה היא הפנתה את מבטה ושלחה אליי מבט זועף. "מה?" אמרתי
בתמימות בעוד סוגר את הדלת, ומנסה להתחמק כמה שיותר מהר לחדרי,
מקווה שעייני כבר איבדו את הגוון האדמדם שהקנה להם הבכי. "איפה
היית?" היא שאלה בכעס, ולפני שהספקתי לפתוח את הפה ולזרוק לה
איזה תרוץ היא המשיכה בדבריה:"בשביל האזכרה של אח שלך אתה לא
מוכן לצאת מהבית, אבל אחר כך אתה יכול לצאת ולעשות שטויות
בחוץ, נכון?!" היא תקעה בי את אחד המבטים האלה שאמורים לגרום
לי להרגיש הכי אשם בעולם, מבט של כעס, מהול באכזבה, אולי גם
בתוספת של תסכול. "לא... פשוט..." התחלתי לדבר, והיא שוב
התפרצה:"אני לא רוצה לשמוע! פשוט... לך לחדר!" את המילים
האחרונות היא כבר אמרה לאחר עצירה קלה בשטף הדיבור שלה, מעט
בהיסוס, והיא הסתובבה לצד השני, כאילו סירבה להסתכל עליי.
נשארתי עומד, המשכתי להתבונן בה. ידעתי שקשה לה, אבל גם לי היה
קשה. מאוד אפילו, היא פשוט לא ידעה את זה.
אחרי בערך דקה שעמדתי שם, הסתובבתי וחזרתי לדלת הכניסה של
הבית, פתחתי אותה, ולפני שאימא תספיק לומר משהו, סגרתי אותה
ויצאתי מן הבית.

אני אפילו לא יודע לאן התכוונתי ללכת, פשוט הלכתי, הרגשתי שאני
לא יכול להיות בבית. לא עכשיו, לא היום. אם הייתי הולך לחדר
כמו שאימא אמרה לי, הייתי ודאי עובר דרך החדר של עידן, וכמו
תמיד הייתי נכנס פנימה, מסתכל על כל החפצים שלו, על התעודות,
על הגביעים שבהם זכה בתחרויות האתלטיקה בבית הספר, על התמונות
הרבות שהיו תלויות בו, ועל נר הזיכרון שדלק על המדף ליד המיטה
שלו, המיטה שכבר איש לא ישן בה.
השמש התחילה לשקוע. ידעתי שבעוד בערך שעה כל העיר תהייה מלאה
באורות, דגלים, ניצוצות, קצף, רעש, מוזיקה ואנשים. העצב יהפוך
לשמחה, אנשים ישכחו מהר מאוד את האבל ויתמקדו רק בהופעה של
הלהקה הבאה, ובחופש שיש מחר. ואני, כמו שנה שעברה, לא אהיה
מסוגל, ושוב אני לא אצא מהבית. לא רק כי זה יום הזיכרון ולא רק
כי רבתי עם אימא, אלא פשוט כי אין לי אח, וגם מחר לא יהיה לי.
לא משנה כמה שנים יעברו, והזמן יחלוף במהירות, דבר לא יחזיר
אותו, והמחשבה על כך רק גרמה לי להרגיש יותר לבד. העיניים שוב
דמעו, הגוון האדמדם חזר, והרגלים סחבו אותי עוד ועוד הלאה,
התסכול הוביל אותן. הרגשתי שאני הולך, ואיני מגיע לשום מקום.
יותר מזה, גם לא רציתי להגיע לשום מקום, כי אין מקום שיגרום לי
להרגיש יותר טוב. בסופו של דבר, אני אחזור הביתה, כמו תמיד,
ואימא תמשיך לשבת על אותה ספה, ולכעוס עליי. אני אמשיך להתנהג
לידה כאילו אני בכלל לא זוכר שאח שלי לא בחיים, כאילו זה לא
מפריע לי. אני אמשיך להסתיר את התמונה מתחת לכרית, כדי שהיא לא
תדע, כי אני יודע שזה רק יקשה עלייה.
גם מחר אני אקום בבוקר, ואז כבר לא יהיה יום הזיכרון, אבל החלל
הריק יישאר, ודבר לא ימלא אותו.

4-9.5.06