אתה מסיר את המסכה בתנועות איטיות, כמעט שקופות
הדופי שלך מבעבע וכמעט מפר את עלומיי
אני מושיטה אליך ידי, רוצה לגעת, רוצה לאחוז, רוצה להרגיש את
הנשל
אבל אתה מתפתל, ממולל וממשיך להשיל רבדים
האמת והאמונה ניתזות ארצה!
ואתה?
בהבשלה הטבעית שלך אתה מרוצץ את גולגלתן...
אני נופלת אפיים ארצה ונוגעת בשברים. הם מתערבבים בטיפות הרובד
שלך והופכים לכתם רקוב על ריצפה זכה
בהתפתלותי אני מנסה להתמזג עם כל מה שנותר, ברגליים מפוסקות,
בידיים עורגות, בכמיהה רדופה
אך פיסותיך חומקות אף ממערומי גופי, ליחשושך מאפיל על
זעקותיי.
רק חום גופך נותר כשהיה.
בעיני אינפרא אדום אני נצמדת אל החלקים המוכרים. הקמורים.
הכעורים.
עד שרקוויאם הבלהות יסתיים.
עד שנשף המסכות ייעלם.
עד שנחדל ונשוב בשנית להתקיים.