יהיה טוב, הם כולם אומרים.
יהיה טוב, אך אינם מבינים.
רע לי, את החיים כסיוט עברתי.
דילגתי מעל מכשולים.
חייתי את החיים.
נהנתי מרגעים.
תחיי את הווה (והעתיד), הם אומרים.
אך עברי הוא אני,
ויש לי את סיפורי שלי.
ואין לו סוף שמח, וגם לא אמצע,
אולי התחלה מבטיחה,
אך לאט מתפוררת,
כמו אבק של אחרי השריפה.
אני חייה בשריפה,
וזה כואב ושורף.
ואותם רגעים שרוטים לי בלב,
מעלים בי דמעה.
הם אומרים: היא בוכה ללא סיבה...
אך יש לי סיבה.
אנוכי, עברי, הוא חרוט בי, בתוכי...
הוא לא שמח ולא טוב,
אך עליו אינם מדברים.
מעלימים עין (למה עלי שמים זין?!)
ולי זה כואב, מה?! אני לא זוכרת?!
אני זוכרת הכל ויודעת היטב,
ולי... זה בהחלט כואב!
זה הורג אותי לאט,
בעינויים קטנים, כל ריב,
מזכיר לי את אותם ימים,
עם הכרית על הראש,
עם העיניים עצומות,
הדמעות שזולגות
והרחובות החשוכים.
ואני שם עם כותונת פסים או דובים,
יחפה, מחפשת את ה"אהבה", היא ברחה!
היא לא יכולה לספק לי אותה.
ואני לבדי, בלי ה"אהבה", בלי ה"כאב",
רק עם ה"פרח", ואני משקה אותו מידי
יום יום בכדי שימשיך להיות.
והאפור שמסביב,
מונע ממנו לגדול בשלום.
ולעד לא אהיה עימו, אני כבר נגמרת,
כי על עבר שכזה
לא ניתן לבנות שום עתיד.
והווה כל כך קשה.
ואני, אני השילוב שבין
ה"אהבה" שכואבת כמו ה"פרח" שנובל.
אני לא אהיה עוד...
כבר נבלתי...