אני עומדת מתחת לחופה, נפתלי. על ראשי הינומה, לגופי שמלה
לבנה. שמלת כלה. כן, אני כלה, נפתלי. כלה לא שלך.
מגע שיערך צרוב השמש עוד חי בכפות ידיי, למרות שעברו 5 שנים.
לזמן אין משמעות כשהוא ניפגש עם המוות. ברגע שנקברת באדמה
ראיתי את ידך מושטת קדימה. אף אחד לא שם לב. הדמעות עיוורו את
כולם. ידך התארכה והתקדמה לעברי. היא נכנסה בי. הרגשתי אותה
בתוך ליבי! בתוך נשמתי!
במותך, נפתלי, קרעת את נפשי לגזרים. ברדתך לקבר לקחת חלק
מנשמתי הזכה שרק ביקשה למות איתך. מאז אני לא נושמת, במובן
הרוחני לפחות, כי כל אחד יכול להבחין שאני חיה וקיימת כרגע.
"כרגע". מילה כל כך חזקה. מה יקרה אחרי ה"כרגע" הזה? אני לא
יודעת. אף אחד לא יודע. מישהו ניחש שב"רגע" אחד תילקח מאיתנו,
מלאך שלי?
5 שנים עברו. אתה עדיין ילד ואנחנו כולנו הזדקנו. אני מרגישה
זקנה למרות שבעצם אני בשנות ה-20 לחיי.
נפתלי שלי. איך יכולת ללכת? לתת לי להמשיך בחיי? אם רק היית
יכול להיות פה. ברגע החשוב בחיי. לתת לי עצה, לשלוח לי חיוך
קטן לעידוד. היום יום החתונה שלי. היום אני מתחתנת, נפתלי. אני
יודעת שאתה איתי עכשיו. שומר עליי ברגעים שאני לא מסוגלת לשמור
על עצמי. הרי זה אתה ששלחת לי את ראובן. ראובן היקר שנותן לי
את הסיבה היחידה להמשיך לחיות.
איך אדם יכול לאהוב שני אנשים בחייו? אינני יודעת. אך האהבה
שלי ושל ראובן שונה מאוד מאהבתנו שלנו, נפתלי. אהבתנו הייתה של
שני ילדים קטנים. אהבת נעורים שטעם זכרונה מתוק מדבש. רגשות
אהבה ראשונים. כמו שני ניצנים היינו. אני שאהבתי אותך, וכשעזבת
אותי למען עולמות עליונים, איבדתי את כל היקר לי עלי אדמות,
יודעת את טיבה של אהבה. היא פוגעת, כואבת, חורטת על הנשמה ובכל
זאת, אהבה...
ראובן אוהב אותי מאוד. לא יכולתי לבקש יותר מזה. הוא מתחשב
ורגיש. והוא יודע שאתה - נפתלי אהובי - תישאר חלק מחיינו. אתה
לא תהיה צלע שלישית, לא תהיה רוח רפאים שתרחף מעל נישואינו על
מנת להחריבם. אתה תהיה חלק מכל אחד מאיתנו. כל כך מדהים היית,
נערי היקר, השארת בכל אדם שהכיר אותך חותם פלאים, ובכך גזרת
עליו שלעולם לא ישכח אותך. גזירת נצח זו תישאר איתי ועם
ראובן.
וכשיוולד ילדנו הראשון נקרא לו נפתלי חי, כי במותך ציווית לנו
את החיים ועלינו לזכור אותך בכל רגע. ילדי ישמח לדעת על שם
איזה אדם מדהים הוא נקרא. בחור צעיר, שזוף עור, נמשים מתרוצצים
על אפו, לב זהב בקרבו, שחייו נקטעו בלא שום התראה מוקדמת.
אני רואה את אמא שלך עומדת מול חופתי ובוכה. וכי מי יכול שלא
לבכות בכזה מעמד, יקירי? הרי עצב ושמחה מהולים יחדיו בחיי מאז
מותך לפני 5 שנים. חיוכך היפה מלווה אותי לכל מקום שאלך, בכל
תחנה בחיי, אמשיך לראותו, ואדע שאתה עימי נפתלי אהובי, מחמד
נפשי.
אתה אינך, נפתלי, עוד עידן שחולף ועובר מן העולם. אתה תישאר
כאן תמיד. עוז וגבורה ילוו את זיכרך. ועצב... עצב גדול.
אתה בטח מלאך עכשיו. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה מוותר
על מלאך כמוך. עובדה שלקח אותך מעולמנו בכזו מהירות.