[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוליה אורלב
/
התיאטרון שלי

התיישבתי בחלק העליון של התיאטרון, בשורה הראשונה. משמאלי
ומימיני ישבו שני האחים הקטנים שלי. היה זה פסח והאולם היה מלא
בילדים צועקים והוריהם. אימהות בעיקר. אבא שלנו עבד בתיאטרון
ואנחנו חמקנו אל כל המחזות מבעד לדלת עובדים שמצידה החיצוני
היה כתוב: "אין מעבר! לעובדים בלבד!"
ההתרגשות שאנחנו עושים משהו אסור, משהו שהופך אותנו למיוחדים,
אפפה את שלושתנו. רציתי מאוד שמישהו יעצור אותנו בצעקה ויחקור:
"ילדים, מדוע אתם נכנסים דרך הדלת האסורה?" ואנחנו נענה
בגאווה: "אבא שלנו עובד כאן. לנו מותר."
שבוע לפני תחילת פסח קיבלנו עיתון עם כל ההצגות שיתקיימו בחג.
בחרנו לעצמנו את עשר הטובות ביותר וכל יום עסקנו בלרוץ מאולם
קטן לאולם גדול ולבחור את שלושת מקומות האמצעיים, בשורה
הראשונה בחלק העליון של התיאטרון. לבן, שהיה הקטן מכולם ורק
לפני חודש מלאו לו שמונה, הפריעה המועקה, אך הוא אף פעם לא
ביקש לעבור למקום אחר והסכים איתנו שאלה הם המקומות הטובים
ביותר בכל האולם.
אני חשבתי כי כל ההצגות הן בשביל הילדים הקטנים כמו בן ודוד
אבל תמיד הסכמתי איתם שאלה הן ההצגות השוות ביותר מכולן. ודוד,
דוד אף פעם לא דיבר הרבה אך הוא תמיד אמר כי פסח זה הצגות ופסח
זה החג השווה ביותר. גם כאשר החברים שלו הזמינו אותו לנסוע
איתם לגולן, גם כשבשנה שעברה היה טיול בחוג שחמט שאליו הוא
הולך מאז גיל שש, דוד ויתר על הכל בשביל ההצגות המעולות שלנו.
החושך באולם, האור המוזר המרצד על הבמה, הריחות השונים וידיים
חמות של האחים שלי. ידיים קטנות שאני הייתי צריכה לחמם, ידיים
שתמיד הושטו לעברי כשהם היו זקוקים לעזרה. כשצפיתי בהצגות
הרגשתי שאני אזכור אותן לעולם. אך שבוע אחרי הדבר היחיד שזכרתי
היו הידיים והריחות והאור והחושך.
הרבה פעמים בן שאל אותי מה קורה על הבמה, מדוע זה מתנהג כך או
אחרת ואיפה נמצא אבא והאם זה הוא שהחליף את התפאורה או שהאיר
על הנסיכה באור כחול מכשף. וכל האנשים מסביבנו היו מתחילים
לצעוק לנו להיות בשקט ואנו היינו מתחילים לצחוק ואחר כך הייתי
נרכנת אל בן ולוחשת באוזנו את כל התשובות. לפעמים המקומות שלנו
היו תפוסים ואז ישבנו על המדרגות המרופדות באדום של השורה
הראשונה. ישבנו קרוב מאוד, כדי לא להפריע לאנשים לעבור, והרבה
פעמים ידו הקטנה של בן הייתה לופתת את ידי, במיוחד ברגעים
החשוכים והמפחידים, וידו של דוד מחבקת את כתפיי. והיינו יושבים
שלושתנו וצופים בחושך בהצגות על נסיכים ונסיכות ורשעים
ומפלצות, כאילו שההצגות חוברו במיוחד בשבילנו. ההצגות הקצרות
הללו, שאף פעם לא הייתי הולכת אליהן לבדי כי הן היו בשביל
ילדים קטנים. אבל הכי אהבתי דווקא את ההצגות הללו ואת השעות
הקסומות בהן ישבו אחיי, אחד מימיני ואחד משמאלי ושניהם מתפלאים
ולוחשים לי שאלות. וכאשר ההצגה הייתה מסתיימת ואור חזק היה
מסנוור אותנו, היינו רצים אל החלק התחתון של התיאטרון, עולים
על הבמה ונבלעים מאחורי התפאורה כי שם חיכה לנו אבא.
אם זו הייתה הצגה האחרונה הוא היה מנשק אותי ואני הייתי מחבקת
את האחים שלי והם היו הולכים עם אבא אל מכוניתם ואני הייתי
נשארת במדרגות שמול התיאטרון, מנופפת להם וחולמת על פסח הבא בו
אראה את דוד ובן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגורו יאיא עוזר
למשטרה לפענח
עוד רצח
מפורסם:

"אני מראמללה,
אבל אני לא
ערביה"
כתב אחמד בצ'ט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/06 21:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוליה אורלב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה