שלום!

אני ממש לא יודעת איך להמשיך. לקרוא לך בשמך לא אוכל, הוריי
לימדו אותי לכבד מבוגרים. להשאיר שלום בלי פניה זה לא אישי וזו
גם לא מטרתי. ולקרוא לך אימא...
זאת באמת סוגיה שחשבתי עליה מאז שקיבלתי את הודעתך:
"בתי, כמה אני שמחה לשמוע שאת בסדר. יש לי אינטרנט אז כתבי לי
על עצמך כמה שיותר מהר".
איזה יופי! שמעת שאני בסדר מפי אנשים ששילמו להם כדי שימצאו
אותך ויזכירו לך כי אי שם יש לך בת. בת שאחרי חמש עשרה שנים את
שמחה שהיא לא מתה, לא זרוקה באיזה חור ברחוב חשוך... והרי זה
מה שיכול לקרות לבנות קטנות שהוריהן זורקים אותן...
וגם המכתב שכתבת - ארוך ומלא משמעות. וזה אחרי עשר שנים שאנו
חיות בשתי יבשות שונות. ואם לחשוב לעומק אז זה מכתב ראשון,
הקשר הראשון שלי אלייך אחרי שמונה עשרה שנים של חיי.
פשוט כך.
אחרי לבטים רבים החלטתי לענות ועזבתי את בעיית הפנייה. ניסיתי
פשוט להיזכר בך, בביתך, בחצר מסביב.
ואת יודעת? נזכרתי בהרבה דברים. גם בבובות הגדולות בחדרי שלא
שיחקתי בהן כי הן היו יקרות מידי, גם את הפסנתר בחדר אוכל שאף
אחד לא ניגן בו, בערמות ספרים שאף אחד לא קרא. נזכרתי במריה
ואיך שהיא טיפסה על השולחן כדי לחפש שאריות אוכל, נפלה וכמעט
שברה את הרגל. היא בכתה, ואני בת שלוש הייתי צריכה לשחק את
האחות הגדולה ולנחמה. אני זוכרת את הלחם השחור ואת השום שאכלנו
רוב היום.
אפילו את שלושת זוגות המגפיים שעמדו ליד הדלת, אני זוכרת.
הכל חוזר. הצבעים, הצורות, האנשים. לא האמנתי שאפשר לזכור כל
כך הרבה מבית שעזבתי לפני כל כך הרבה שנים. מבית שהייתי רוצה
למחוק מזיכרוני לחלוטין.
רק דבר אחד איני זוכרת.
אותך.
לא בסלון הריק, לא במטבח הנטוש וגם לא בחצר שמסביב. וגם ריחות
איני זוכרת.
מוזר, לא? אפילו ערמות כלים מלוכלכים שעמדו ימים בכיור לא
מדיפים שום ריח בזיכרוני. ואז אני נזכרת בגברים זרים שבאו
ושאלו: "איפה אימא שלכן?"
שוב המילה הזאת. כל פעם שאני כותבת אותה אני מרגישה אשמה. אשמה
כלפי אישה עגלגלה בשנות השישים שכרגע מכבסת את חולצותיי. האישה
הזאת שאספה אותי אליה אחרי שלא את ולא הגבר שגם לו אני חייבת
תודה להופעתי בעולם, רציתם בי.
ואת יודעת?
יש לה הרבה ריחות! בדרך כלל של אוכל טעים וגם ריח נקי ורענן של
בגד מגוהץ. אבל גם עוד ריח אחד שאפשר להריח רק כשמחבקים אותה
והוא ממש חם ועדין. ואני יודעת שאם יש לי בעיה וכל העולם
מתמוטט, אני רק צריכה לחזור אליה, לשים את ראשי בחיכה וידיה
החזקות יגנו עליי מפני כל צרה.
כמו הר היא תעמוד ביני ובין כל מכשוליי, כמו אימא.
ואת, בהודעתך הקצרה שאלת: "מה שלום דודה מילי?"
אחרי משפט שכזה כל המילים מאבדות את ערכן. אני כל כך מנסה
לשכוח, כדי לא לחשוב כל הזמן שאני הייתי אשמה, ששגיתי וזאת
הסיבה מדוע מריה נשארה איתך באותו הבית ואני מצאתי את עצמי
הולמת בדלת קרה, נעולה. אבל אני לא מצליחה לשכוח כי כל הזמן
אני מנסה להיזכר. לכן החלטתי שמחר אני חוזרת אלייך. את תעמדי
מולי ואני אצלם אותך וכך אזכור את פנייך, אחבק אותך ואדע מה
הריח שלך ומה את ומה היית צריכה להיות בשבילי. ואחרי שתעני על
כל שאלותיי ואחרי שאדע הכל על חייך, רק אז אוכל סוף סוף להיפתר
מהמעמסה הרובצת על כתפיי ולשכוח ממך לתמיד.