(סיפור שנות ה-70)  מוקדש באהבה לאהוד בנאי

שיעור ההיסטוריה התנהל בעצלתיים. המורה, בקולה האיטי והמרדים,
הציגה בפני התלמידים תאריכים ועובדות. יונתן ישב על ספסלו שליד
החלון ואפילו לא ניסה להקשיב למורה. עיניו בהו בעננים הגבוהים
הנעים לאיטם בשמיים הכחולים, והנער קינא בהם ובחופש האינסופי
שהיה להם על פני האדמה. כמה טוב היה לצאת עכשיו החוצה מהכיתה
המחניקה, לנשום לריאות את האוויר הצח, לרוץ ברחוב חופשי
ומאושר, יחד עם החבר הכי טוב, מיכאל. מיכאל ישב ליד יונתן. הוא
כאילו קרא את מחשבות חברו ונאנח בכבדות.
   הזמן עשה את שלו, והשיעור המשעמם הגיע אל סיומו. קבוצות
התלמידים נשפכו לחצר בית הספר, ובתוכן שני החברים. מיכאל החל
מזמזם שיר של אלביס פרסלי ששמע לא מזמן ברדיו. ואז ליונתן עלה
בראש רעיון מבריק.
   -מיכה! - קרא בהתלהבות. - בוא נברח מפה עכשיו!
   -מה זאת אומרת "נברח"? - התפלא מיכאל. - עכשיו רק השיעור
הראשון הסתיים.
   -בדיוק! - הסכים יונתן. - כולם בלימודים עכשיו, בעבודה
וכאלה. לכן אני רוצה שנסתלק אליי הביתה לשמוע תקליטים. הבית
ריק, אף אחד לא יפריע לנו. נשמע את מה שנרצה.
   -כן, אבל, - היסס מיכאל, - אם יתפסו אותנו... זה לא יריח
טוב בשבילנו...
   -אוי, באמת! - קטע אותו יונתן. - מי יסתכל על זה? ואפילו
אם כן, לא יקרה כלום בגלל יום אחד. בוא, מיכה, אל תפחד. יש לי
בבית תקליטים יפים: אלביס, "החיפושיות", ג'ניס ג'ופלין... הרבה
דברים טובים.
   מיכאל מאד אהב מוסיקה. אולי אפילו יותר מיונתן, אשר היה
מעריץ ידוע של  מוסיקה לועזית ואף נחשב לידען גדול של כל סוגי
המוסיקה. מיכאל מאד רצה לשמוע את התקליטים החדשים, אשר היו
ליונתן בבית. הפיתוי היה גדול מכדי להתנגד להצעה, ומיכאל הסכים
למבצע הבריחה.
   -אז יאללה, בוא, לפני שההפסקה תיגמר! - פקד יונתן בלהט.
שני הנערים נכנסו לכיתה, חטפו את תיקיהם ונטשו במהירות את כתלי
בית הספר.
   שמש נעימה של אוקטובר חיממה את העיר. רוח קלה נשבה בין
העצים המוריקים, אשר צמחו בשפע בשכונת רחביה - שכונה ירושלמית
הכי יפה ושקטה בכל העיר. עורך דין חיים נמירוביץ', אביו של
יונתן, מאד אהב את השכונה. פה הוא קנה את ביתו. כאן הוא פתח גם
את משרדו המשגשג שהתרחב עם השנים ואף הצריך שותפים. אביו של
מיכאל, עורך דין זאב קפלן, היה שותפו וחברו הטוב של חיים
נמירוביץ'. חברות האבות עברה גם לבנים.
   כעת שני הנערים צעדו ברחובות השקטים והמוארים ונראו כמו
זוג ציפורים שברחו מהכלוב. למעשה, גם בפועל הם היו שתי ציפורים
שעשו דבר אסור, ולכן, הנאת הבריחה התעצמה בהם פי כמה. וכמו
הציפורים, הם גם שרו בקול. ובעודם שרים התקדמו אל בית משפחת
נמירוביץ'.
   -ומה אם מישהו יהיה בבית? - שאל מיכאל, עדיין מהסס.
   -אין סיכוי! - שלל יונתן את ההנחה ועשה בידו תנועת ביטול
נמרצת. - אבא אמר שאחרי בית משפט ישוב למשרד ויעבוד עד הערב.
אמא גם כן בעבודה. והאחים שלי ילדים טובים, כולם בבית הספר.
קוטג' דו-קומתי מפואר קידם את פניהם. יונתן שלף מכיסו מפתח,
הכניסו למנעול וניסה לסובב. אך אויה! הדלת הייתה פתוחה!
   הנערים הסתננו פנימה וכבר בכניסה שמעו את קולו של אלביס
פרסלי בליווי מנגינה יפה. הם התקדמו עוד קצת וראו להפתעתם את
התמונה שממש לא ציפו לראות: בסלון המרווח, על הכורסה הנוחה ישב
בעיניים עצומות עורך הדין חיים נמירוביץ' בכבודו ובעצמו! ראשו
נד וידיו תופפו על הברכיים בקצב השיר. נראה היה שהאיש כל-כולו
התמסר למוסיקה ונהנה עד מאד.
   שני הנערים הביטו בו בתדהמה מוחלטת. יונתן התעשת ראשון.
הוא משך את מיכאל החוצה, ושניהם רצו מרחק-מה בכל הכוח. התיקים
הכו על גביהם בחוזקה. בפינת הרחוב הם נעצרו.
   -איך אתה מסביר את העניין? - תקע מיכאל בחברו מבט שואל
ודורש תשובה מיידית, אינו מצליח להבין מה קורה פה בכלל.
   -אני לא מאמין למה שראיתי. - מלמל יונתן, והניד את ראשו
לשלילה. - אבא שלי... הוא בדיוק כמונו! הוא ברח מהעבודה, ניצל
הזדמנות שהבית ריק ובא לשמוע תקליטים!!!
                                                           
                       29.01.2006