הם יצאו מהרכב יחדיו וטרקו את דלתות המכונית מאחוריהם בחוזקה.
שמיים בהירים ממעל וציוצי ציפורים סביב בירכו אותם לשלום. הם
נעמדו, שלחו יד אל עבר הצווארון והידקו אותו במקומו, סידרו את
החליפות על גופם ואז עשו דרכם קדימה על שביל האספלט כאחד,
חוצים את הדשא הירוק המבצבץ מהמדשאות סביב.
"מי זה?" שאל הראשון
"ג'וני", השני ענה
"ג'וני מה?" הראשון שאל
"רק ג'וני", אמר השני.
הראשון הנהן ראשו בשקט ולא אמר דבר. הוא היה הצעיר בין השניים.
הוא גם היה הגבוה מביניהם ונאלץ למתן את צעדיו בכדי להתאים את
קצב הליכתו לשני, פוסעים יחד בקצב אחיד, רוח קיץ קרירה מנשבת
ממעל. הרחוב היה שומם מלבד נוכחתם, וגם אילו היתה עוד נפש חיה
סביב, וודאי לא היו שמים לב לקיומה.
"רבנו שוב אתמול", אמר הראשון במרמור מסוייג.
"מה קרה?" שאל השני מבלי להאט הליכתו
"הסיפור הרגיל", השיב הראשון, "היא רצתה שאבוא איתה לאיזה
בר-מצווה מטופשת של אחיין רחוק שלא זכור לי שפגשתי מעולם וגם
אם כן נפגשנו - סיכוי טוב שלא סבלתי אותו, אני לא סובל אף אחד
במשפחה שלה"
השני שתק.
"אמרתי לה שאני לא יכול" הראשון המשיך, "בגלל העבודה".
הם התקרבו לבית הדירות וצעדו במעלה המדרגות, עושים דרכם אל עבר
הקומה השנייה.
"וזה התחיל עוד מריבה גדולה ומיותרת. היא אומרת שאני כל הזמן
בעבודה, אני אומר שזה מה שמביא אוכל לשולחן, היא אומרת שכבר
בקושי יוצא לה לראות אותי ואני אומר שזה לא נכון בכלל.. אתה
יודע".
השני הנהן בראשו, המשיך לצעוד מעלה במעלה הגרם.
"תמיד יש לנו את אותן מריבות טיפשיות, שום דבר לא משתנה", אמר
הראשון וניסה להאט צעדיו בכדי לשמור על קצבו של השני, שכבר לא
היה צעיר כבעבר, גם אם נראה מצוין לגילו.
הם צעדו במורד המסדרון מבלי לטרוח להדליק את האור ונעצרו יחדיו
מול הדלת השלישית מימין, עליה היה רשום 16 באותיות אדומות
בהירות. חלפה דקה של דומיה, הראשון נשם עמוק.
"ואז נפלט לי בטעות שגם ככה כשאני כבר שם אנחנו רק רבים כל
הזמן, אז מה באמת הטעם? וזה בכלל גרם לה להשתולל", הוא אמר
בעוד השני הקיש במרכז הדלת שלוש פעמים ביד יציבה.
"היית צריך לראות אותה, התחילה לצרוח עלי כמו איזה
אני-לא-יודע-מה".
חלפו מספר שניות, נשמעו כמה רעשים, הולכים וקרבים, מפתח מסובב,
מנעול נפתח והדלת נפתחה חצי לרווחה לפניהם. מולם עמד אדם שמנמן
בחלוק בית חצי פתוח, פנים לא מגולחות ומבט משתהה לנוכח הזוג
שניצב מולו.
"ג'וני?", שאל הראשון
"אני לא מבין את זה", אמר הראשון בעוד השמנמן - ג'וני, מהנהן
מולם לחיוב עם מברשת שיניים נעוצה בפיו, "איך היא יכולה להתנהג
ככה פתאום?" הוא שלף את האקדח מכיס מעילו ולחץ על ההדק שלוש
פעמים, "כל פעם מחדש, כאילו לא עברנו בדיוק אותו ויכוח לפני
יומיים". ג'וני לא הספיק אפילו לחשוב על מה עשה שזה מגיע לו
לפני שנחת על הרצפה עם כדור בין עיניו.
"נשים", השיב השני, בלי ממש להתכוון לזה, ירה פעם נוספת בראשו
של ג'וני, לווידוא, ופסע החוצה, מותיר את הראשון אחריו, שיסגור
חזרה את הדלת בעדינות וילווה אותו, באותו קצב מדוד מראש, אל
עבר המכונית החונה סמוך.

בארוחת הצהריים היה חסר מלח, והשני העיר על כך מספר פעמים,
מפזר גודש מלח במנות נדיבות על הארוחה החמה שלפניו מדי מספר
דקות. לראשון זה דווקא היה טעים, אך הוא לא העיר על כך מילה.
במקום זאת, אמר "אני חושב שיש לה מישהו".
הוא המתין שניה, סקר את האזור סביב ואז הוסיף "אתה יודע, מישהו
מהצד".
השני הנהן באדישות ולעס בשקט, בוחן את הסובבים אותם בקפדנות
ומלבד לקטר פעם נוספת על החוסר המובהק במלח לא אמר דבר, אז
הראשון המשיך ואמר "בזמן האחרון היא מתנהגת שונה". הוא עצר,
הרים מבט מעלה והוסיף "קשה להסביר בדיוק מה זה, אבל מרגישים.
מרגישים הבדל".
ואז שניהם לקחו נגיסה נוספת.
"אי אפשר לדעת בדברים האלה", הוסיף הראשון תוך לעיסה, "אי אפשר
לדעת על מי באמת אתה יכול לסמוך" והוא השתעל קלות.
השני בהה בו בעיניים קרות. סיים ללעוס את שבפיו וניגב שפתיו
במפית הקרובה, מחזיר אותה בעדינות, מקופלת לשתיים, למקומה על
השולחן, סמוך לצלחתו. אז נאנח קלות ונשען לאחור על מושבו. "היה
חסר קצת מלח", אמר.
הראשון הנהן לחיוב ולקח ביס נוסף ולמספר שניות הקולות היחידים
היו מהמולת הלקוחות בשולחנות סביב. השקט היחסי לא שרד זמן רב.
"אתה יודע", הראשון אמר ורכן קדימה, מנמיך את קולו, "חשבתי
אפילו לשכור מישהו. לעקוב אחריה". הוא חייך ונשען חזרה לאחור
על הכסא. "מה אתה חושב על זה?"
"טעות", השיב השני מבלי לקחת זמן רב למחשבה. מבטו נדד על
האנשים בשולחנות סביב - מבט בוחן וחשדני שסקר ביסודיות על פני
הסועדים האסופים במקום. לבסוף החזיר תשומת ליבו לראשון, שישב
שעון לאחור עם מבט מהורהר מולו, שפתיו מלוכלכות, ידיו שלובות
זו בזו.
ברחוב מחוץ לחלון הגדול חלפו רכבים בתרועות רמות על הכביש.
מבפנים נשמעו שריקות ילדים, צעקות הורים ורעם הסכו"ם בשימוש
המוני. הם נותרו ישובים במקומם ונתנו לכל להיספג.
"טוב", אמר השני, "סיימנו". ושלח יד לכיס מעילו, הוציא ארנק
מרופט ושלף ממנו מספר שטרות בודדים, אותם הניח במרכז השולחן,
בין הצלחות. הראשון הוסיף את חלקו לארוחה, מכסה את הטיפ ושניהם
קמו מהשולחן, השני מעביר קיסם בין שיניו. הוא הינהן בחיוך אדיב
למלצרית סמוכה שהשיבה בחיוך ידידותי מאוזן לאוזן משלה ושניהם
המשיכו וצעדו יחדיו לכיוון דלת היציאה. בדרך החוצה פנו לכיוון
המטבח, פתחו את הדלת הצדדית מאחור ונכנסו פנימה, הודפים לצד את
המלצר שהתעקש שאין כניסה לאיזור הזה לסועדים. הם התקדמו אל
פנים המטבח ואל עבר אחד הטבחים בפרט, אותו הראשון דחק לתוך חדר
צדדי. שם, באיומי אקדח קיבלו את התשלום החודשי והטיחו אותו
לרצפה, התקדמו חזרה לחלל המסעדה ויצאו מהדלת הראשית חזרה לרחוב
ההומה ולמכונית החונה.

הערב ירד והשני החזיר את נשקו לנרתיק בפנים מעילו, התרווח על
ספסל העץ והביט סביב. הוא הסתכל מעלה - מצד לצד ואז לימין
ולשמאל, סוקר את הפארק השומם סביבו. הוא לא התעכב כלל על גופתו
של גרינברג שהיתה כעת שרועה על הדשא מולם, כדור תשע מילימטר
בעורפו, צעקה קפואה על פניו ודמו המכסה באיטיות את חלקת הדשא
סביבו, אך בכל זאת התייחס אליו בבירור כשאמר שהחיים קשים.
השני הנהן, או לפחות כך היה נדמה.
החשיכה החלה לרדת ממעל וכיסתה אותם בצללים הולכים ומתרחבים.
ניידות משטרה מתקרבות נשמעו באופק הרחוק. השני השעין ראשו
לאחור ולא חייך.
"אני כבר לא יודע מה לעשות לפעמים", אמר הראשון ובעט בכמה
אבנים לכיוון הדשא. השני לא אמר דבר.
יונה חלפה ונעצרה ליד ראשו של גרינברג. היא שוטטה סביבו בצעדים
מבולבלים של קדימה-אחורה, השמיעה קול המייה עמום ועפה מהמקום.

הראשון קם והתיישב חזרה. הוא הרים אבן קטנה וזרק אותה לכיוונו
של גרינברג, אז הפנה מבטו. ידיו החלו לרעוד והוא לחץ אותם זו
בזו בעיקשות, הביט מעלה ונתן לרוח לנשב בקרירות על פניו. הוא
נשם בכבדות והרכין מבטו. והרוח נשבה, והקור התחזק ודמעותיו
נטפו מטה בזרם הולך וגובר.
"היא משגעת אותי, מוציאה אותי מדעתי. אבל אני אוהב אותה, אני
באמת אוהב אותה", מירר בבכי.
הוא טמן ראשו בין ידיו והתייפח בכבדות. הסירנות נשמעו קרובות
מתמיד.
השני הביט קדימה ללא נוע ושמר על הדממה, אז הסתובב וטפח על
שכמו של הראשון. "קדימה", הוא אמר. הראשון בהה בו לשניה, ניגב
את דמעות בשרוולו השמאלי, והם התרוממו יחדיו מהספסל, ניערו
חליפותיהם מאבק וצעדו אל תוך הלילה, מותירים רק את גרינברג
והאורות המהבהבים הקרבים מאחוריהם.