על החמוס שלי פריץ אני לא אוהבת לדבר הרבה, חום מקורזל עם הבל
פה נורא. הוא כבר בן לפחות שנה ועדיין לא הוצאתי ממנו פנינת
חוכמה אחת מאז שאספתי אותו ב"כל בו ששון - לבעלי חיים בע"מ".
אני מודה שקל לי לעשות השוואות ואני לא חוסכת בביקורת. אחרי
ז'אק הסמור הברוד שלי שהיה לי כבן, כבר כשהגיע, ידע לפתור
בעיות קיומיות, מבט אחד היה מסדר לי פלונטר של שנים. הייתי
מערסלת אותו בזרועות אם, מלטפת, אוהבת ולפעמים כשאיש לא היה
בבית היה ז'אק מארח לי לחברה במקלחת, לבסוף הוא מת.
טבע באסלה - לקח לי זמן, אבל בסוף תפסתי את עצמי בידים, ושליתי
את הגוויה הרכה שלו כשהיא ספוגה כולה בריח משכר של ניחוחות
אקזוטיים פרי מחשבתם החולנית של מהנדסי סנו. יבשתי אותו - בלית
ברירה, במייבש הכביסה שלי (בהעדר פתרונות אחרים צריך יוזמה
ומקוריות), טכס מוזר אני מודה אבל בסוף כשהוא עטוף בתכריכים
שאולתרו מגופיית השבת של סבא, רך וכחול מתמיד קברתי אותו אצל
בתייה השכנה כי לנו אין בבית גינה, חוץ מהעציצים של אמא שלי
אבל זה לא בא בחשבון.
עד היום כשאני נותנת דרור לבני מעיי בתאי הנוחיות של משתמשים
באותו תכשיר הפלא הכחלחל - ריחות פרחי אביב, מור ולבונה יובילו
אותי באף, כמו אחוזת דיבוק ישר לתוך מערבולת הבכי הבלתי נמנעת.
אהבתי אותו. כמו שלעולם לא אוהב את פריץ.

אני תקועה עם תחליף זול, וחוץ משתי נשיכות שהבהילו אותי למרכז
הווטרינרי ומשם לתור לחיסון כלבת לא קיבלתי ממנו עוד כלום.
ככה זה בחיים.
פעם אתה יוצא עם כל הקופה, ופעם אתה תקוע עם מציאות נושכת עם
הבל פה נורא.