חשוך כאן במערה, אני לא אוהבת להיות כאן. החושך הכבד הזה והריח
עושים לי רע מאוד.
כשהיית איתי, הרגשתי יותר טוב.
היינו יושבים ומדברים בשקט, מתעלמים מהריח המחלחל ומהחושך
הנורא, כאשר הייתי שומעת את קולך, הייתי נרגעת.
היית מצחיק אותי, היית אומר שבסופו של דבר שנינו נמצא את האור
ואז העולם לא יראה רע כל כך, היינו הולכים יחד כשידינו
משולבות, עוברים שלב, שלב בחיים במערה בלי לעזוב אחד את השני,
מתעלמים מהמכשולים בדרך.
הייתי אומרת לך שלפעמים אני מרגישה שלא אמצא את האור שבקצה,
אתה היית צוחק, "אל תחשבי ככה, את תמצאי אותו בסופו של דבר,
יחד איתי. אז נהיה מאושרים, אני מבטיח לך".
יום אחד אתה מצאת פתח קטנטן, "זה האור שלי". הבטת עליי ולא
ידעת אם לצחוק או לבכות, חשבת שנמצא את הפתח יחד ונתחיל את
חיינו מחדש אחד עם השני. ידעת שהפתח הזה רק בשבילך, גם אני
ידעתי, חשבתי שאולי תזמין אותי ונצליח לפרוץ את הפתח יחד ולא
ניפרד, אבל אתה לא חשבת כמוני. "זה הסוף". אמרת, מגמגם. לא
חשבת עליי, עד כמה שרצית, כביכול.
כשראית שאני מבינה רצת אל הפתח בשמחה, צחקת, ראיתי את החיוך
הזה שלך ולא אמרתי דבר. הרי אתה מאושר - סוף סוף מצאת את האושר
הזה שקיווית למצוא כל כך הרבה זמן, למה שאהרוס לך את זה?
אני עכשיו יושבת בחושך המחריד של המערה וחושבת עליך, דמיינתי
אותנו באור יחד, אתה נותן לי את הדברים שלהם אני מצפה כאן
בחושך - ליטוף, נשיקה עדינה וכמה מילים של אהבה.
אתה עזבת אותי, אני כועסת. אני יודעת שעכשיו אתה לא חושב עליי
בכלל, הרי אתה באור, אני עדיין בחושך, אתה בטח עם מישהי אחרת
שנותנת לך את המתנות הקטנות האלה שאני אף פעם לא אקבל.
בינתיים אני מנסה להיאבק, אם תהית. אני ממשיכה ללכת סחור-סחור
במערה הגדולה הזו ובסופו של דבר, לא מגיעה לשום מקום.
הסלעים הגדולים שמסביב מכשילים אותי, מפילים אותי, לועגים לי.

אני נפצעת אך ממשיכה הלאה.
המחשבות על האור הטהור הזה עדיין בראשי, גם אתה. כל אלה נותנים
לי את התמריצים להמשיך, אני פצועה, מדממת בכל חלקי גופי -
בעיקר בלב. צרחות נשמעות סביבי, מחוררות את אוזניי הפגועות,
מפילות אותי לקרקע, אני רוצה שזה יפסיק, אבל זה נמשך ואני לא
מצליחה לעצור את זה.
אם גם אתם תיקלעו למערה חשוכה, בטח תבחינו בי, אני כבר לא
במערה, לפחות לא הנפש, אני אהיה עוד מכשול, תוצאה של ייסורים
בשלל מערות חשוכות, אבל אתם תצאו מכאן, אני מבטיחה.