אני תמיד מסתכל עליה מרחוק. חוקר אותה, רואה מה היא אוהבת,
רואה מה היא שונאת, רואה למה היא מקווה וממה היא מתרחקת. אני
חושב שאני כבר יודע עליה כמעט הכול, אני כמובן לא מתכוון
לפרטים רשומים כמו מס' בית ורחוב, זה הדבר הראשון שגיליתי עוד
ביום שהכרתי אותה, אותו יום היה היום המאושר ביותר בחיי. היינו
יחד בתנועה בצופים, אף פעם לא באמת הבחנתי בה, תמיד היא הייתה
בשבילי בתור תמונת רקע, עוד אחת מהילדים שאף פעם לא יצא לך
לדבר איתם, או בכלל לשים לב אליהם.
חזרנו מטיול של יומיים במסגרת התנועה, השמש כבר שקעה והכוכבים
החלו לנצנץ, כולנו לבשנו את אותם בגדי חאקי מרופטים המסמלים
אותנו, ועלינו על האוטובוס בצרורות.
אני עליתי ראשון, ידעתי שזה מה שהיה עליי לעשות, כי אם אעלה
באמצע או שאעלה אחרון סביר להניח שלא יישאר לי מקום לשבת.
בחרתי לי את המקום המושלם, לא קדימה מדיי יחד עם המדריכים ולא
במושבים האחרונים יחד עם כל הילדים שעושים רעש. אני שונא רעש.
היא עלתה אחרונה, פניה הבוגרות הביטו לצדדים מלאי צער, כאילו
הייתה רגילה להיות אחרונה ושוב התאכזבה מחדש, ריחמתי עליה.
"את רוצה לשבת?" קראתי לה מבין כל הרעש וההמולה ששאר הילדים
עשו.
עיניה המיוחדות הביטו בי כלא מבינות, "אתה מתכוון אליי?"
"כן, אלייך".
היא היססה לרגע, הסתכלה לשני צדדיה מעט מפוחדת, ואז עליי, לאחר
מכן היא הלכה לעבר הכיסא הריק שלידי במהרה והביטה על הרצפה
בדומייה.
לא דיברנו במשך כל הנסיעה, אני רק חקרתי אותה, את פניה, את
העיניים המיוחדות שלה. מאז ידעתי שאני מאוהב.
אני יודע שזה נשמע מטופש, "להתאהב רק בחיצוניות, כמה לא בוגר".
אבל לי יש מן תכונה שכזו, שבה אני יכול להיכנס אל חייו של בן
אדם רק ממספר מבטים על פרצופו.
למשל, העיניים שלה היו מיוחדות, אף פעם לא ראיתי עיניים שכאלה,
יש להם צבע ירוק כהה עמוק וברגע שמביטים בהם, אפילו לרגע אחד,
אפשר פשוט לצלול אליה, אל הים העמוק שבו היא טובעת. אל הירוק
העמוק נוספו כתמים קטנטנים ואפרפרים שסמלו את העצב בחייה.
פיה היה שמוט, בלי שום חיוך, מעט אדיש. היא סבלה המון, היא בן
אדם עמוק, היא מחפשת משהו יותר מדיי וכל הזמן מתייאשת מחדש.
כשירדנו מהאוטובוס מבטינו נפגשו, היא חקרה אותי בדיוק כמו
שחקרתי אותה, ופיה התעוות למן חיוך, חיוך צבוע, היא למדה את זה
ממישהו. זו לא היא שמחייכת, הניסיון לימד אותה שכולם אנשים
רעים, אני יודע את זה.
מאז ועד עכשיו אני פשוט ממשיך לחקור אותה בבית הספר, היא
תעלומה בשבילי, היא ספר שעליי לפתוח ולקרוא, אבל אני מעדיף
לקרוא אותו לאט כדי שלא ייגמר.
יש לה חברות צבועות, ראיתי איך הן מסתכלות עליה, אכולות קנאה,
הן מנסות להוריד אותה לקרקע בשקט, כדי שהיא לא תבחין, כנראה
שהן מצליחות.
"תראי איזה צבע יש לך בעיניים", אחת מהן התקרבה אליה, "חום".
היא הרימה את ראשה לפתע בזעם, "חום? סתם חום? אני לא סתם חום,
אני ירוק, ירוק בקבוק, ירוק מיוחד, אני מיוחדת". דמיינתי אותה
אומרת לה, או חושבת, אבל היא לא אמרה דבר, היא שתקה והמשיכה
הלאה.
היא לא אוהבת את בית הספר, אבל לא מבחינה לימודית.
כולם צוחקים עליה פה, שמים לה רגליים, מכנים אותה בשמות, אבל
היא שותקת, כל הזמן היא שותקת, מתעלמת מכולם וחייה בחצי בועה,
אני יודע שהיא מנסה להיפתח לאנשים, רק קצת, אבל הם מיד מפוצצים
את הבועה החמימה שלה ומשאירים אותה חסרת כל, היא לא לומדת
מזה.
היא רוצה אהבה, מאוד רוצה אהבה. אני רואה אותה הולכת במסדרון,
לאט, עיניה משוטטות סביב, היא בוהה על זוגות אוהבים ובחורים
יפי מראה, היא רוצה את זה, היא רוצה מישהו שיחבק, שיאהב,
שילחש, שילטף.
גם אני רוצה.
אבל לא יכול.
אני עוקב אחריה כשהיא חוזרת הביתה, היום היא לבשה את חולצת בית
הספר הצמודה והתכולה, השיער הפרוע שלה, היא לא מצליחה לסדר
אותו אף פעם, שוב התבלגן.
אני אוהב אותה ככה, שיער פרוע שבקצוות מסתלסלים תלתלים רכים,
גם היא אוהבת אותם, היא מביטה עליהם בחיבה, מקווה שיום אחד כל
שערה יהיה מלא בתלתלים כאלה.
היא מתירה את סיכת הראש שהסתבכה בשיערה המבולגן ומנסה לשים
אותה בשנית, היא לא מצליחה ונשארת עם שיער פזור.
היא תמיד אוספת את שיערה וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה
עם שיער פזור, היא יפה ככה.
רוח הגיחה מבין העצים וכל שיערה הוסט לאחור, עיניה נעצמו בהנאה
ממשב הרוח הנעים שהקיף אותה.
ואני, אני רק מסתכל אליה ומחייך, כמה הייתי רוצה לרוץ אליה
ולחבקה חזק, לנשק את העיניים האלה שאני כל כך אוהב, לנשק אותה,
אותך, אהובה.
רגע לפני שעברתי לשביל המפריד אותי מביתה, הסתתי את ראשי רק
בשביל עוד מבט קסום אחד, "אני אוהב אותך, כל כך אוהב אותך".
לחשתי בשקט, היא הביטה לאחור מעט המומה, היא שומעת הכול, כמו
חתול חכם, היא נורא כאוהבת חתולים.
"מה?" אמרתי אדיש במתכוון.
היא היססה והסתכלה לצדדים, כמו באוטובוס, הפעם הביטה אל שני
עיניי הבהירות והסתמיות מבט ישיר, פתאום לא מפחדת במיוחד,
חוקרת, "כלום". היא אמרה והשפילה את ראשה.
היא מחבבת אותי, אני יודע.
אני אוהב אותה, מאוד.
אבל היא לא תדע, היא לא תדע לעולם.