אני דג, שט במעמקי האוקיינוס השקט יחד עם עוד מיליוני דגים
אחרים, אוכל אצות, שותה ונושם מים מתוקים ואולי כשיוצא מעט
מנמנם.
כך אני עושה כל בוקר יחד עם הקבוצה שאיתה אני מסתובב.
כולנו נראים אותו הדבר, כולנו שטים לאותם מקומות, לאף אחד אין
מושג לאן הוא שט ומי המוביל של הקבוצה, אנחנו שטים לעבר הלא
נודע.
מדי פעם אנחנו עוצרים בשביל להרבות אחד את השני, אבל אני
נולדתי רק לפני חודש כך שאני לא בוגר מספיק בשביל לעשות את
הדברים שהדגים הבוגרים יותר עושים, אולי עוד שבוע ירשו לי.
רק היום ניתחתי את חיי, הבנתי שכל מה שאני עושה בחיי לא משתנה,
הכול בנוי כמו מסגרת גדולה, שאין מוצא ממנה, הכול אותו הדבר.
החוויה הגדולה ביותר שאנו הדגים עוברים בחיינו המרובעים, היא
הסכנה להיאכל על ידי דג גדול יותר, או שלפתע ירד מהיבשה אלינו,
חוט דק, שבסופו אביזר חד שימשוך אותנו מחוץ לאוקיינוס אל מקום
לא מוגדר.
אומרים שהסיכויים לחיות במקום ההוא הם כמו הגרלה, אם אתה נראה
טוב, ייקחו אותך למקום ששמו "אקווריום", שם תראה פרצופים
מעוותים שעליהם מרוח חיוך מוזר.
או שירימו אותך, יכריחו אותך לשאוף את החמצן הקטלני, של
היצורים המוזרים, שחיים שם למעלה ואז תראה את עצמך ממקום גבוה
יותר, נאכל על ידי מישהו.
לא יכולתי לתאר לעצמי שאלה יהיו חיי, רציתי לצאת מן המסגרת,
לפרוץ או לשבור אותה בכל כוחי ולצאת אל החופש, למקום אחר,
לעשות דברים שדגים אחרים לא היו מעלים על דעתם לעשות, לחיות את
חיי בצורה הטובה ביותר ולא איך שמכתיבים לי.
ידעתי שהמעשה יידרש אומץ רב, ידעתי שכאשר אעשה אותו חבריי
לקבוצה יצחקו עליי וילעגו לי, ידעתי שאם אצליח ישנם סיכויים
שאשאר לבד, אבוד באוקיינוס השקט בלי אף אחד, אבל זה לא הפריע
לי, הייתי עקשן.
יום אחד זה קרה, כאשר חבריי לקבוצה ואני שוב שטנו באוקיינוס
ללא מטרה, החלטתי לעשות את מה שהייתי אמור לעשות כבר מזמן.
פשוט סובבתי את עצמי נגד תנועת הדגים האחרים, ויצאתי מן הקבוצה
שאנו שטים בה.
כל הדגים הפנו אליי את פניהם, עיניהם הגדולות הביטו אליי
פעורות והמומות, "מה אתה עושה?" אחד מהם פנה אליי, אפילו לא
ידע את שמי, לא ידע שמאחורי חזותי כדג מסתתר מישהו, שיודע יותר
דברים מאשר לשחות, לאכול לשתות ולהרבות. אבל האמת היא, שאני
בעצמי לא ידעתי את שמי. "אני הולך מהמסגרת." סיננתי בשקט
ופניתי אל היציאה ממערבולת הדגים.
"הוא משוגע, הוא מטורף! מה הוא חושב לעצמו? שהיציאה מהמסגרת
תועיל לו? הוא רק מעמיד את עצמו בסיכון גדול יותר מאשר הוא
נמצא בו עכשיו..." שמעתי מכל צדדי.
רציתי לסתום את אוזניי, אבל הסנפירים הקטנים שלי לא הגיעו
אליהם, לכן התעלמתי והמשכתי לשוט, קולות הדגים הדהדו מסביבי
ואני לא רציתי להקשיב, רציתי לברוח, לצאת לחופשי, התחלתי לשוט
יותר מהר, אך זה לא עזר. הגברתי את מהירותי עוד ועוד עד שפחדתי
לראות איך אני שט, לכן עצמתי את עיניי בחוזקה ולפתע מסביבי
הייתה דממה, פקחתי את עיניי בשקט ואז ראיתי שהרקע המוכר כבר לא
מקיף אותי, הקבוצה כבר לא איתי, אין אף אחד ששט לידי כחומת מגן
שתגן עליי מפניי כרישים או חוטים מוזרים, הכול שקט ושומם, אני
לבד.
הגעתי לשאיפתי הגדולה מכל, אך בכל זאת לא הייתי מרוצה, הייתי
מפוחד יותר ממרוצה, הרגשתי תחושת געגועים אל הקבוצה אך החלטתי
להחזיק את עצמי בידיים ולהמשיך הלאה. הרי הקבוצה היא סיפור עבר
ועכשיו הגענו אל ההווה, הכול יהיה בסדר, עכשיו אני אחיה את חיי
בצורה הטובה ביותר, נכון?
הסתכלתי מסביבי, ים, שום דבר אחר מזה, כולי מוקף בצבע כחול כהה
וככל שהתקדמתי הצבע הכהה כמעט נהפך לשחור.
שוב הנוף השתנה לצד הרקע השחור הופיעו אבנים כהות, "איפה אני?"
לחשתי מפוחד, "יש כאן מישהו? אם כן, תענו לי."
המשכתי להתקדם, עד שלפתע הבחנתי בדמות מעורפלת היושבת על אחת
האבנים הכהות, "מי זה?" שאלתי נחוש, "זהה את עצמך."
"זהה אתה את עצמך!" ענתה לי הדמות, היה לה קול רך, קול של
נקבה, ניחן בו מעט ציניות ועצבות שלא יכולתי ממש להגדיר.
התקרבתי אל הדמות עד שראיתי אותה היטב, הייתה זו דגה נקבה עם
עיניים גדולות ועצובות, "מה את עושה במקום כזה?" שאלתי.
"מה אתה עושה?"
"ברחתי מהקבוצה שלי."
"למה?"
"כי לא רציתי לחיות בתוך מסגרת, ואת?"
"בדיוק אותו הדבר." היא השפילה מבטה.
"כמה זמן את כאן?"
"אני לא יודעת, אני כבר לא סופרת את הימים. אני יודעת מה אתה
חושב, ברגע שתעזוב את הקבוצה שלך אתה תרגיש חופשי, מאושר. אולי
זה נכון?
בשבילי זה לא היה כך, מרגע שברחתי מהקבוצה שלי אני מפוחדת
יותר, חסרת הגנה. אולי זה לא צודק להיות בתוך המסגרת, אבל
לפעמים, לפעמים זה הדבר הנכון לעשות."
שנינו ישבנו על אחד מהסלעים, משפילים מבט, "אבל, עכשיו אנחנו
יחד. אולי זה  יוריד את התרופה המרה?" הבטתי אליה מנסה לחייך.
"כן, אתה צודק." היא הביטה אליי מחויכת.
לפתע, כמו משום מקום, הגיע החוט הגדול.
אף פעם לא ראיתי אותו בגודל כזה, במיוחד לא לידי, החוט הגדול
שוטט ימינה ושמאלה, מחפש את הדג האומלל, הדגה בעלת העיניים
הגדולות הביטה עליי, מעט מפוחדת, "תשמור על עצמך, להתראות."
לפתע החוט הגדול תפס אותה באכזריות והיא צרחה מעט.
הבטתי כלפי מעלה, החוט הגדול עלה ועלה יחד איתה, עד שנעלם.
כנראה שנולדתי להישאר לבד.