"אולי הכרתי אותה מאוחר מידי מכדי לעזור לה, אולי אף אחד כבר
לא יכל לעזור לה, אבל ששירז תלך ככה?" עוז ניגב דמעה שהחלה
גולשת מהעין. מירב הביטה בו ורשמה דבר מה על הדפים שהיו מונחים
לפניה. ולאחר שאלה: "האם אתה חושב שזו הייתה אשמתך?" עוז ענה:
"לא" והזיז את מבטו מעיניה של מירב לחלונות החדר שהשקיפו אל
הרחוב והמשיך לדבר: "אני לא חושב שיכלתי לעזור לה... זה התחיל
הרבה לפני שהיא הכירה אותי אני מכיר..."עוז השפיל את מבטו והחל
בוהה ברצפה "הכרתי אותה רק חודש אני חושב שזה התחיל כבר לפני
שנתיים." מירב הוסיפה לרשום ולאחר כמה דקות שתיקה היא שאלה:
"שירז סיפרה לך מתי זה התחיל?" עוז נראה כמהרהר ואז ענה: "היא
אף פעם לא דיברה על זה... היא נראתה קצת עצובה... אבל איך
יכלתי לנחש?" מירב חזרה על שאלתה: "אז שירז סיפרה לך מתי זה
התחיל?" עוז נענע בראשו לשלילה: "אחת החברות שלה אמרה בשבעה
שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר כבר באמצע כיתה ט' אבל היא לא כל כך
התייחסה לזה." מירב הביטה בעיניו שעתה שוב בהו בחלון ושאלה
אותו: אתה מאשים את החברה שלה?" עוז הרהר שוב: "אני לא מאשים
את שרית אישית אני מאשים את כל החברות שלה שלא שמו לב
ובעיקר..." הוא עצר לרגע, לקח נשימה ארוכה וחזר לדבר: "אני
מאשים את נעם, שנתנה לה את הגלולות שהרגו אותה, הגלולות
שבאמצעותם היא התאבדה... בעצם כל מי שהכיר אותה אשם קצת בכך
ששירז גדעוני לא בחיים."


 שירז התעוררה לעוד בוקר, אותו יום התחיל כמו יום רגיל היה
חורף ישראלי, חודש ינואר, השמים היו בהירים עם כמה עננים, סוג
הימים ששירז אהבה, בהיר אבל קריר. היה יום ראשון זה היה היום
השנוא על שירז אחרי שבת לחזור לעוד שבוע ארוך. ברדיו התנגן שיר
של עברי לידר שירז התלבשה וחיכתה לסוף השיר ואז הלכה לשירותים.
במטבח היא הביטה על קופסת קורנפלקס אבל החליטה לוותר, היא תאכל
פרי בבית ספר וחוץ מזה שיש לה ארוחת צהריים היום אז היא יכולה
לוותר על ארוחת בוקר. היא הייתה רעבה אבל שמחה שויתרה על ארוחת
הבוקר היא לא רצתה שיקרה לה שוב מה שקרה לה בשבת.
בהפסקת עשר היא ויתרה על התפוח, לא התחשק לה, לעומת זאת
הלחמנייה המתוקה של מוריה נראתה הרבה יותר טעימה... היא לקחה
חתיכה קטנה... אבל היא עדיין הייתה רעבה עד אחת, בארוחת
הצהריים שלה, זה היה קוסקוס ושניצל, היא הייתה כל כך רעבה אז
היא אכלה במהירות את האוכל ואז התחרטה. כולם רק התחילו לאכול
והיא כבר סיימה, כל היום היא לא אכלה בגלל ארוחת צהריים ועכשיו
היא אוכלת כל כך הרבה. היא ירדה לשירותים, היא ידעה שזה קורה
לה שוב אבל היא אמרה לעצמה שזאת הפעם האחרונה. היא סגרה את דלת
תא השירותים אחרי שוידאה שאין אף אחד באזור ודחפה שתי אצבעות
לתוך פיה.
היא נזכרה בריח השירותים של ענת אתמול בצהרים, היא בכלל לא
התכוונה באמת להקיא אתמול. היתה ארוחה אצל ענת בשישי בערב היא
בקושי אכלה, היא הרגישה שהיא עושה תחרות עם טל שהייתה רזה,
לפחות לדעתה של שירז. אז אם טל עושה דיאטה איך צריכה היא
להרגיש? אז גם שירז לא אכלה בקושי. אבל בצוהריים היא כבר
הרגישה רעבה ובנוסף הבורקסים והפסטה נראו כל כך טעימים... אז
היא אכלה והרגישה שהיא לא מפסיקה לאכול עד שהייתה לה קצת בחילה
אז היא עלתה לשירותים בקומה השניה נעלה את דלת השירותים ודחפה
שתי אצבעות לפה.
שירז התחילה להרגיש את טעם הקוסקוס עולה חזרה היא הוציאה את
האצבעות והתחיל לצאת ריר , כמו אתמול, אז שירה ידעה שהיא צריכה
להמשיך היא ניגבה את האצבעות בניר טואלט והחזירה אותם לפה היא
התחילה להשתעל ועיניה התחילו לדמוע היא הרגישה את הקוסקוס עולה
בגרון היא הוציאה את האצבעות והקיאה.ואז היא הבטיחה לעצמה שהיא
לא תעשה את זה יותר, היא יודעת שזה לא בריא.  

אבל ביום ראשון ההוא זאת לא היה הפעם האחרונה, בהתחלה היא עשתה
את זה רק בצוהריים, אבל אחרי שבועיים היא הקיאה כמעט באופן
קבוע גם בערב ולפעמים גם בבוקר. היא כל הזמן הרגישה שמשהו לא
בסדר אבל היא לא רצתה להפסיק, היא לא ידעה איך. גם בימים שבהם
אמרה לעצמה שהיא לא מקיאה יותר בסוף היא כבר הקיאה, איך היא לא
אם היא אכלה כל כך הרבה? היא החליטה שהיא צריכה לדבר עם מישהו,
מישהו שיעזור לה לצאת מזה, אבל עם מי? היחידה שאי פעם היא
דיברה איתה שיחה רצינית היא אור והיא כבר עזבה בשנה שעברה,
ואפילו שהיא הייתה מדריכה שלה בתנועה היא עדיין לא דיברה איתה
על הכל.
כמו אז בשבת שכבה בסוף כיתה ח' שהיא חתכה את עצמה. היא ראתה
באותו שבוע באיזו תוכנית טלוויזיה על מישהי שחתכה את עצמה
ואמרה שזה עוזר לה להעביר את הכאב, אז שירז החליטה לנסות את
זה. היא לקחה שבר זכוכית מחלון שבור בחדר שלה באכסניה סגרה את
הדלת, נשכבה על המיטה והתחילה לחתוך. הזכוכית לא הייתה כל כך
חדה אז היא בקושי השאירה סימן בהתחלה. היו לה חתכים לא עמוקים
אבל עדיין בולטים בפרק יד שמאל, מכיוון שהיה חורף היא לבשה
שרוול ארוך ואף אחד לא שם לב. אבל באוטובוס חזרה היא הרגישה
שהיא עשתה משהו לא בסדר ושהיא חייבת לדבר עם מישהו. אז היא
ניגשה לאור ואמרה לה שהיא רוצה לדבר איתה, הן התיישבו בספסל
באוטובוס אבל שירז עדיין הרגישה שהיא לא מסוגלת לדבר, אז היא
הרימה את השרוול כדי שאולי אור תשים לב, אבל היא לא שמה לב.
שירז שאלה: " אם אני יספר לך משהו את מבטיחה שלא תספרי לאף
אחד?" אור ענתה: " יש דברים שאני לא אוכל לא לספר." שירז החלה
לבכות היא הרגישה צורך עז לספר למישהו אבל היא ידעה מה יהיו
ההשלכות של זה, היא פחדה שיספרו להורים שלה ושכולם יחשבו שהיא
פסיכופטית. לאחר כמה דקות של שתיקה אור קמה ואמרה: "תחשבי אם
את רוצה לספר" והלכה לדבר עם מישהי אחרת. במבט לאחור שירז שמחה
שהיא לא סיפרה לאור , זה חסך ממנה הרבה בלגאן, איפה היא יכלה
להיות היום בגלל פליטת פה? היא מאוד העריכה את אור שאמרה לה את
האמת וחסכה את זה ממנה.
באותו אופן היא הרגישה בנוגע להקאות, בשלב מסוים היא הבינה
שמכל האנשים שהיא מכירה היחידה שהיא מרגישה הכי פתוח לדבר איתה
היא שרית.
היה טיול שנתי, כולם אכלו ארוחת ערב ושירז באה להקיא בחדר אחרי
ארוחה גדולה. בחדר ישבה שרית שלא הרגישה טוב. בדרך כלל שירז לא
הקיאה עם היה באזור מישהו אבל עכשיו זה היה כמו עם
החתכים,באופן כלשהו היא רצתה ששרית תדע ותשאל אותה על זה, היא
נכנסה לשירותים וסגרה את הדלת והקיאה. כשהיא יצאה מהשירותים
היא ציפתה ששרית תגיד לה משהו אבל היא לא אמרה מילה. באותו רגע
שירז החליטה לא לספר לשרית למרות הרצון העז שלה שמישהו יעזור
לה, הסיכונים היו גדולים מידי לדעתה.
אחרי חודש היא הבינה שמשהו מאוד לא בסדר, זה לא היה הסחרחורות
והנפילות, זה היה כשהמחזור שלה איחר כבר שבועיים , בדרך כלל
היא קיבלה את המחזור באותו תאריך כמו בחודש הקודם אם לא בהפרש
של מקסימום יומיים. היא התחילה מאוד לדאוג והחליטה שאם היא לא
יכולה לקרוא למישהו שיושיט לה יד היא תוציא את עצמה מזה. לאט
לאט היא הפסיקה, בניגוד למה שהיה קודם ולמרות שהיו לה גם
נפילות כל פעם שהיא לא הקיאה היא הרגישה  כמו מנצחת. ואחרי
שבועיים הופיע לה המחזור.
     

"איך קוראים לך?" שאלה מירב. עכשיו ישבה מולה שרית, שרית
בניגוד לעוז הסתכלה כל הזמן ממוקדת במירב, היא ענתה: "שרית".
מירב המשיכה לשאול: "ולמה את חושבת שאת פה?" שרית ענתה: "כי
לקחו את כל מי שהכיר את שירז לפסיכולוג." מירב רשמה כמה מילים
על דף והמשיכה לשאול: "את מרגישה שאת צריכה להיות כאן?" שרית
הזיזה את מבטה הממוקד לרגע והתבוננה על החדר כרואה אותו בפעם
הראשונה ואז חזרה למירב: "טוב, כנראה שכן, בטח יש כאלה
שהתאבדות תשפיע עליהם קשה." מירב הוסיפה מילה או שתיים לדף
ושאלה: "ועלייך זה לא השפיע?" שרית מיהרה לענות: " בטח שכן,
שירז הייתה מאוד מיוחדת... ובכלל אני חושבת שזה היה נמנע היה
אפשר לעצור את זה..." מירב הוסיפה עוד מילים לדף שכבר היה נראה
צפוף ושאלה: "את חושבת שיכלת לעצור את זה?" שרית הסתכלה על
הדפים: "את חייבת לכתוב כל הזמן?" מירב חייכה, הוסיפה עוד כמה
מילים לדף ואמרה: " היה לי מרצה באוניברסיטה שאמר שזה לא חובה
לסכם בזמן השיחה כי יש טייפ שמקליט את השיחה, אבל בחמש השנים
הראשונות כדאי לסכם כי זה עוזר להבין ואני גמרתי ללמוד רק לפני
שלוש שנים. בדרך כלל אני לא אמורה לספר על עצמי אבל אני רואה
שהנושא מעניין אותך." שרית אמרה: "כן אני במגמת פסיכולוגיה, לא
שאני מתכוונת להיות פסיכולוגית או משהו כזה."  מירב חייכה
ואמרה: " עכשיו נחזור לשיחה, את חושבת שמה שקרה זה אשמתך?"
שרית הביטה ברצפה: "אני לא יודעת... יכולתי לשים לב... אבל
אולי לא רציתי לשים לב... אם רק הייתי יודעת בוודאות... החיים
הרגילים עינינו אותי יותר מחיים של מישהי... את מבינה?" היא
התחילה לבכות, מירב הגישה לה טישו ושאלה: " את הרגשת שמשהו לא
בסדר?" שרית ענתה בדמעות: " כן, אבל לא ייחסתי לזה משמעות, כבר
בכיתה ט' הרגשתי משהו... אבל... חשבתי שזה סתם דיכאון תקופתי
זה נמשך אולי חודש..." מירב שוב רשמה מילים על הדף אבל הפעם זה
לקח לה כמה דקות בינתיים שרית נרגעה קצת והמשיכה לדבר: "אבל
אני חושבת שזה לא מה שגרם לה להתאבד, כי זה עבר והיא הייתה
בסדר גמור... לא הרגשתי שבשלב מסוים היא חזרה להיות בדיכאון
היא נראתה בסדר אבל..." היא עצרה שנייה ומירב שאלה: "את חושבת
שאת יודעת מה גרם לזה?" שרית ענתה: "אני חושבת שלא... אבל שאני
חושבת על זה היא הייתה די לחוצה מהלימודים... אז אולי..."
   
שירז קמה לעוד יום ראשון, היה חם, ברדיו התנגן שיר של ריטה היא
גמרה להתלבש וכיבתה את הרדיו. היא ירדה למטבח אכלה קורנפלקס
והלכה לבית ספר. היא הרגישה גרוע כרגיל ביום ראשון אחרי שבוע
שלם של ציפייה לשבת היא התחילה עוד שבוע כזה. עוד פעם ללמוד
בלי שום דבר אחר ביום לימודים עד ארבע ואז לחזור ללמוד בבית
לראות טלוויזיה שעה ולישון, סדר יום קבוע. בשיעור השלישי המורה
להיסטוריה הודיעה על עבודה שצריך להגיש. היא הרגישה כל כך גרוע
היא רק סיימה עבודה גדולה בתנ"ך היא יצאה מהכיתה ובכתה
בשירותים: "מה יצא לי בסוף מזה? כל הלחץ הזה... ולכל הבנות
מכלל לא אכפת ממני הן מסתדרות מצוין, איך?" הדבר הוסיף להציק
לה ובעיקר הציק לה השעמום, השגרה, היא כל כך חיפשה גיוון. הדבר
העיקרי שחיפשה זה מישהו שיבין אותה. אבל איפה תמצא מישהו כזה?

היא מצאה אותו במקום בלתי צפוי, באי.סי.קיו. הוא אמר לה שהוא
בן עשרים מנוי יורק, הם דיברו על הכל, שירז הרגישה שבגלל שהוא
לא באמת מכיר אותה היא יכולה לספר לו הכל ואולי גם העובדה שהיה
גדול ממנה בחמש שנים עזרה לזה. אבל אחרי שבוע הוא סיפר לה את
האמת שהוא בן שש עשרה מפתח תקווה. אחרי עוד שבוע של דיבורים הם
החליטו להיפגש. היא הגיעה לקניון לבד בשש בערב, היא חיכתה ליד
המזרקה במקום שקבעו ואז מישהו שאל אותה: "את שירז?" היא חייכה:
"עוז?". הם המשיכו לבלות באותו יום. שירז הרגישה שהוא היה כל
מה שהיא חיפשה, ביטחון, הבנה ואולי גם אהבה? בפעם הראשונה
בחייה, היא כבר חששה שהיא לא תתאהב לעולם, ואז מה שווה העולם?
אבל בשבועיים אחרי הפגישה נופצו האשליות היא ידעה שזה לא אהבה
והיא חשבה שהיא כנראה באמת לא מסוגלת להתאהב. עכשיו היא חוזרת
עוד פעם לשגרה.

"נעם שבי" אמרה לה מירב. נעם התיישבה בכורסא ובהתה בחלון כאילו
מקווה להיות שם ולא בחדר ההוא. מירב שאלה: "נעם מה שלומך?" נעם
המשיכה לבהות בחלון וענתה:" איך את חושבת ששלומי?" מירב הוסיפה
לשאול: "איך את חושבת ששלומך?" נעם ענתה: "חוץ מזה שרצחתי את
חברה שלי? סבבה." מירב הוציאה דף ממגירה, התחילה לכתוב עליו
ושאלה: "את חושבת שאת רצחת אותה?" נעם הזיזה לרגע את מבטה
מהחלון והביטה במירב כלא מבינה את השאלה ומיד החזירה את מבטה
לחלון: "בטח, אני הבאתי לה את הגלולות יכלתי לנחש שמשהו לא
בסדר." מירב שאלה: "למה הבאת לה את הכדורים?" נעם זזה באי
נוחות בכורסא: "כי...כי... הייתי היחידה שיכלה להביא לה אותם
לא ידעתי שהיא תיקח את כולם בבת אחת..."
שירז התעוררה לעוד בוקר, היה יום ראשון חם מהרגיל לעונה ברדיו
התנגן שיר ישן של שלומי ארצי ושירז סגרה את הרדיו כשקמה
מהמיטה, היא הייתה כל כך עייפה שלא היה לה כוח למוזיקה. היא
נרדמה בשיעור הראשון ובהפסקה קנתה עוד כוס של קפה היא לא הבינה
למה היא עייפה כל יום היא ישנה מספיק שעות אף פעם לא הלכה
לישון מאוחר מידי. גם הכוס קפה לא עזרה לה והיא חשבה שהיא
צריכה משהו חזק יותר, אז היא ניגשה לנעם , היא ידעה שלנעם יש
קשרים. היא לקחה אותה לצד ואמרה: "אני צריכה ממך משהו אבל
בבקשה אל תגידי לא..." היא פירטה לנעם למה היא צריכה גלולות
מרץ. בהתחלה נעם לא  האמינה לה ולא הסכימה: "מה את צוחקת עליי?
את? השתגעת?" שירז הבטיחה שהיא תיקח רק שהיא ממש תצטרך, וזה רק
זמני. בסופו של דבר שירז העבירה לנעם את הכסף ונעם העבירה לה
את הגלולות. אבל שירז לא עמדה בהבטחה היא לקחה יום אחד וביום
למחרת היא הייתה עוד יותר עייפה והייתה צריכה יותר גלולות כדי
להרגיש ערה, אחרי שבוע נגמרו לה הגלולות. היא ניגשה לנעם ואמרה
לה שנאלצה לזרוק את הגלולות הקודמות כי ההורים שלה כמעט מצאו
אותם, אבל עכשיו היא מצאה מחבוא חדש. אחרי ניסיונות שכנוע רבים
נעם הסכימה בתנאי שזאת הפעם האחרונה. אחרי יומיים שירז התעוררה
בבוקר, באותו יום היה לה מבחן במתמטיקה והיא לא הצליחה להירדם
כל הלילה. היא הייתה מאוד עייפה, היא לקחה גלולה ועוד גלולה
ועוד גלולה... היא לא ספרה כמה לקחה אבל שגמרה נשארה גלולה אחת
בשקית. לפתע היא התחילה לרעוד והייתה לה סחרחורת היא חזרה
למיטה והחליטה להישאר היום בבית.

מירב עמדה בבית הקברות מול המצבה:

שירז גדעוני
16.10.1987-
17.12.2002
אהבנו אותך

היא שמעה קול מאחוריה: "את מירב?" היא הסתובבה וראתה שוטר
צעיר, הוא לחץ את ידה: "אני גלעד ואני חוקר את המקרה של שירז
גדעוני, אנחנו בודקים אפשרות שבוצעה פה הריגה על ידי נעם
שהבנתי שאת טיפלת בה, אנחנו רוצים את חוות דעתך המקצועית."
מירב הביטה זמן מה במצבה וענתה: " אני לא חושבת שנעם הרגה
אותה, אני חושבת שזה היה קורה בכל מקרה, בגלל משהו שמישהו
שהכיר אותה אמר לי פעם, כל מי שהכיר אותה הרג אותה קצת."

אומנם כתבתי את הסיפור הזה לפני 4 שנים והיום סגנון הכתיבה
השתנה מעט, אבל מכיוון שבסיפור הזה יש הרבה סממנים
אוטוביוגרפיים הרגשתי צורך להעלות אותו...