קוצפת ומתנשפת צללתי לתוך התלולית, שוכבת על גבי, שיבולים
מצהיבים מסביבי בכתמי תירס ולא יכולתי שלא להרגיש כמו בסרט
ערבי בערוץ 1 של שלהי צהריי שישי. רק שבמקום איזה אמאל וכמאל
שרצים בשדה ונופלים שדודים אחד בזרועות השניה, אני הייתי
סוליקו, בורחת מבן זוגי שנשאר מאחור בעיר הגדולה, מועדת על אבן
בגודל של בלוק איטונג ומוצאת את עצמי שכובה על תלולית חול
וצואת נחליאלים. זה החיים. רציתי שינוי אחרי הפיאסקו עם גבי
וחשבתי שלבלות כמה ימים במושב אצל אחותי 'יעשו את הטריק'.

אז זהו שלא.

מצאתי את עצמי יושבת כל ערב כמו קלפנית זקנה, משחקת רמי עם
אחותי או לרוב עם עצמי, אוכלת נוטלה בכפית וחושבת על גבי
המניאק.
הייתי משועממת למוות, כבר התחלתי לחשוב על כתיבת שירה או בישול
ריבות או על להתחתן עם דודו מבנק דיסקונט שמתחיל איתי תמיד
וללדת לו 3 בנות ערסיות - בר, ספיר ויהלומית.
הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתעמת עם הפירורים שנותרו
מחיי הקודמים. שגבי ילך לעזאזל, אני חוזרת לעיר ויהי מה!

ארזתי את טרנינג הדיכאון שלי ואת הדיסקים של סלין דיון שתמיד
הזכירו לי את המעגל סלואו במסיבות בחטיבה. אותו מעגל בו הבנים
מזיעים מלמעלה ומקשיחים מלמטה בזמן שאני עומדת ליד הבמבה
ומיישרת את החצאית כל שתי שניות.
ככה זה כשאת שמנה, מתולתלת ועם חיוך של כלא אשמורת, ברור
שהבנים יעדיפו את הבנות מחוג ג'אז.

בקיצור, אחרי היזכרות רגעית בעונג של כיתה ח', נישקתי את אחותי
הפרובנציאלית לשלום, אחרי שציידה אותי באלף קופסאות פלסטיק
(מממ... יהיה ללאקי מה לאכול) ונסעתי לדירה שלי.

הסיפור ביני לבין גבי התחיל עוד בצבא. אני הייתי פקידה רפואית
בתל השומר והוא היה מהגימ"ליסטים הפנאטים. מהאלה שהולכים עם
כובע של אדידס ונעלי ספורט בגלל השברי מאמץ עלק.
הוא היה מתעלק עליי כמובן ומבקר אותי במשרד, וכותב עם הטושים
שלי בכל מקום ועושה צחוקים עם החובשים הדבים ואיתי ממרום
תשע-עשרה שנותי דאז הדביליות הזו נורא הקסימה.  

מאז יצאנו לסירוגין בשנים הבאות, כמובן שהיו לי הבלחות פה ושם
בדייטים עם אקדמאים בשם ירון או עמוס או כל שם מהוקצע אחר והוא
יצא עם בנות מחומצנות שעושות 'בנייה', אבל תמיד ידעתי יפה מאוד
לחזור לבן של הירקן מרח' יוספטל - גבי אטיאס. לא משנה כמה
מלהיב זה לדוש בכתבי אפלטון עם סטודנט למנהל עסקים ופילוסופיה
תוך כדי לעיסת טרטר משהו, לא היה ולא נברא הגבר כמו גבי שלי,
שבמקום לדוש יותר מידי היה מחבק ושהחליף את הטרטר בחמין של אמא
שלו שעשה לשנינו גזים כל השבת.



אור ראשון הפציע במושב ואיתו גם סימפוניית תרנגולים ענוגה ואני
ארזתי את עצמי לתוך הסובארו ג'סטי שלי ונתתי גז.
אני בנאדם שמאמין בסימנים ובעודי מהנדסת את דרכי בשבילי המושב
העקלקלים שמעתי את "גבריאל" של עפרה חזה וחשבתי שזהו האות
המושלם לכך שאני חוזרת לעיר וגורמת לגבי-גבריאל להתחנן על נפשו
שאחזור אליו.
אז זהו שלא No. 2.

אחרי שהחנתי את האוטו בחניה של הבניין שמחה וטובת לבב, עם
בטחון עצמי של פאם פטאל ואסטריטיביות של שועלת בר, מנפנפת את
שיערי בחושניות (שניצל שניה לפני שנתקע באנטנה של הרדיו) עליתי
במדרגות לקומה השניה בטיפוף אחיד, סובבתי את המפתח בדלת של
דירתנו
ה-מ-ש-ו-ת-פ-ת יש לציין, כבר רואה בראשי את גבי בדיכאון-על מול
ערוץ הקניות אבל נוכחתי להבין שהייתי צריכה להקשיב לשיר שהיה
אחרי "גבריאל" - "Enjoy The Silence"  של דפש מוד. הבית היה
שקט כמו מנזר בודהיסטי, וריק כל כך.
בן זונה-מניאק - גם את כל הדברים שלו הוא לקח. נזרקתי קשות.
ואני בכלל זאת שעזבתי מלכתחילה. באסה.