במקום הכי נמוך בעולם יש אוהל קטן על החוף ובו ישנים עכשיו
שלושה אנשים.
בחורה, גבר, ועוד בחור אחד.
צפוף באוהל, מחניק, חם. חושך מצריים, ואפילו  אור הירח הקלוש -
השולח מעט לובן דרך העלווה הסמיכה של צמחיית בראשית, העוטפת את
המתחם המוסתר בו עומד האוהל -  רק מדגיש את החושך, בהפיזו
חלושות חלקי-עצמים בלתי-מזוהים אשר מרחפים בתוכו.
שלושתם עירומים לגמרי. כך ממילא נהוג בחוף הזה. והרי כל-כך חם
הלילה.
הבחור הנוסף הגיע אל החוף הזה לפני שעות מעטות, לאחר רדת החשכה
ובתום נסיעה ארוכה מהעיר הגדולה.
הוא שוכב עכשיו על גבו ועיניו פקוחות.
מדי  פעם הוא מסובב ראשו הצידה, רואה את עורפו של הגבר. פעמים
אחרות הוא הופך ראשו אל הצד שמנגד, ורואה את הלילה השחור ניבט
אליו מתוך הענפים הצפופים המתעקלים ברוכנם סקרניים אל הדופן
השקופה של האוהל.
הוא לא שומע ים כי אין גלים. אבל יתושים צרים על האוהל מכל
עבר.
הוא קשוב מאד לשמוע כל נשימה הננשמת עתה בסמוך לו.
הוא קשוב למגע כתפו של הגבר בכתפו שלו.
הגבר ישן עכשיו.
לא, הגבר ער. הוא זע במקומו. הוא מעביר את ידו ברכות בשערה
הזהוב של הבחורה העירומה השוכבת לצידו. היא נושמת נשימה עמוקה.
היא ישנה עכשיו. היא גונחת אנחה בודדה ושקטה.
הגבר חולם עכשיו. הוא מאושר. מה לו לדאוג או לטרוד מוחו
במחשבות, בשעות החלולות אשר נפערות בין יום תענוגות נוסף שתם
לו, להפצעתו של יום זהוב חדש. הבחורה מחייכת בשלווה למגע
כף-ידו של הגבר, המחליקה על שדה הלבן.

מזה תקופה, המוות הוא זה אשר הידק את מסכתו היטב אל פניו של
הבחור; המסכה האחרונה, זו שאינה ניתנת להסרה, זו שהופכת בעצמה
להיות עור-הפנים, בו קבועים להם החורים הלבנים המבוהלים של
העיניים.  
וכעת - היתושים, החום, האפלה הגדולה הסוגרת מכל עבר, מעיקים
כל-כך.
והחלומות ששוב אינם באים לפקוד.
הוא ברח כל ימיו מחלומותיו.
נשאר עדיין דבר אחד שהוא רוצה, מלבד רצונו הנצחי שהוריו לא
ידאגו.

הוא כל-כך הופתע, נדהם, חש רווחת-אושר עצומה, משמצא סוף סוף את
החוף הנידח הזה, אחרי שעות רבות של נסיעה מעיקה, מעוררת חרדות,
בכבישים צרים ומפותלים בתוך חשכת צלמוות. הוא סטה מן הדרך פעם
אחר פעם, לתוך כל חוף כמעט, בתקווה שאולי זה החוף בו היא גרה.
הוא כבר חשב שאין סיכוי שימצא אותה. ומצא לבסוף.

הלילה מקדיר פניו יותר ויותר. ולוויתן עצום, שעורו האפל מבריק
ממלח, עולה מן המצולות, ולוקח אותו עכשיו אל קירבו.