"על מה אתה חושב?"
"שום דבר מיוחד".
"בכל זאת?"
"לא יודע".
"אתה נהנה פה איתי?"
"כן".
"איך אני יכולה לדעת את זה?"
"כי אני אומר לך".

"הלוואי והייתי יודעת על מה הוא חושב", חשבה לעצמה האישה,
"נמאס לי לנחש. כל הזמן לנחש. מסתכל בי בעיני האש-פפי ובחיוך
עייף. מה אני עושה פה בכלל? איש השיחה אולי הכי גרוע בעולם.
ודייט חמישי זה כבר מתחיל להיות רציני. יותר מדי רציני בשביל
לא לדעת על האיש שאיתי כמעט כלום, חוץ מהשם. אם הוא בכלל נכון.

מצד שני, הוא משרה מין אווירת נוחות כזו. כאילו שאם אתיישב לי
פה ולא אזוז במשך עשרים השנה הקרובות הוא לא יגיד כלום. רק
יישב פה איתי ויחזיק לי את היד, עם אותו חיוך עייף".

"חמישים ואחת, חמישים ושתיים, חמישים ושלוש... חמישים ושלוש
שערות לבנות", חשבה לעצמה המנורה, "כמעט כמספר שנותיו. כל שערה
בוהקת כאילו מנסה להבליט את הצרה שהפכה אותה ללבקנית. מעניין
לכמה מהן אחראית אשתו. מעניין איפה היא, בכלל".

"פעם היו לו שרירי רגליים", חשבה לעצמה הימנית, "היום הן כל כך
רופסות. בטח הוא כולו רופס. למרות שמכאן, מתחת לספה, אפשר רק
לשער. טוב נו, פעם גם אני הייתי בכושר יותר טוב, כשהיינו
יוצאים לריצה כל ערב. למרות שמי בכלל חושב על זה היום, אחרי
הפציעה. בקושי עד למקרר וחזרה אני מסוגלת לסחוב. מי לעזאזל
זורקת על בעלה נעל?! זה כל כך פסה".

"זה המבט המאושר שלו", חשבה לעצמה המראה, "כן, זה הוא. כל כך
הרבה זמן לא ראיתי אותו. אחרי חמש שנים של מבטים מזוגגים כל
בוקר ותשושים כל ערב, חסרי אונים לפני מריבה נוספת ונוגים
לאחריה - אני יכולה לזהות. אין ספק שזה המבט המאושר שלו. עוד
מעט היא תלך והמבט ייעלם. חבל, דווקא יפה לו ככה".

"נמאס לי לחשוב לעצמי", חשבה לעצמה האישה, "כל הזמן לחשוב.
אולי כן, אולי לא. כדאי, לא כדאי. אולי הוא רציני ואולי הוא
לא. אי אפשר לדעת כלום. אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי בכל חיי.
והאמת היא שדי נחמד לי ככה. לשבת מול הטלוויזיה, להחזיק ידיים
ולשתוק. מספיק דיברתי כל חיי. יותר מדי מילים בזבזתי".

"אני מקווה שאני עדיין מריח טוב", חשב לעצמו העציץ, "אולי הריח
ישפר את האווירה, שלא תלך כל כך מהר. לפחות אני נראה די טוב,
יחסית לגילי. אני לא מכיר אף אחד שנראה טוב כמוני בגיל כזה.
בלעדיו זה לא היה קורה. כל בוקר דואג לי, משקה, מטפח. דווקא
במבט ראשון הוא נראה כל כך קר ואדיש. הייתי בטוח שאכנס גם אני
לסטטיסטיקה ואמצא את עצמי מהר מאוד בחיריה, פוגש חברים ישנים
מהשכונה. אבל הוא הפתיע. מזל.
ואני דווקא ממש התבאסתי אז בחנות, כשבמקום ההוא עם החליפה -
הילדה לקחה אותי ונתנה לו במתנה. דווקא ילדה חמודה. דומה לו.
חוץ מהעקשנות, את התכונה הזו היא קיבלה ממנה. 'אין סיכוי שאתה
הולך', היא אמרה לו. 'תשבו ותדברו על הכל. צריך להתמודד עם
קשיים, לא לברוח'. 'צריך להתמודד עם קשיים', איזו ילדה בת עשר
מדברת ככה?!
כל כך ירוק... מי היה מנחש? אף פעם אי אפשר לדעת מה טוב ומה רע
בשבילך. רק כשאתה מסתכל מהצד, מהפינה, אתה יכול לראות את
התמונה הכוללת. אבל אז זה כבר מאוחר מדי, כי מי יקשיב לך כשאתה
על תקן עציץ?"