כבר חצי שנה שעבדתי בפיצרייה השכונתית העונה לשם 'פיצה פלוס'.
שעות העבודה היו סבירות והסתדרו מצויין עם  הלימודים והשכר היה
הוגן. מבין כל העבודות שבהן הספקתי לעבוד עד אז- שטיפת כלים,
צבעות, חלוקת פליירים ושטיפת מכוניות- העבודה כשליח פיצה הייתה
הכי  פחות מפרכת. מה גם שזכיתי לקבל טיפים, לא גבוהים במיוחד
אבל עדיין מספקים במידה מסויימת.
בחודשים הראשונים אפילו נורא נהנתי- נסיעות מהירות ברחבי העיר
[שגרמו לזמן לעבור הכי מהר שאפשר] ואכילה בלתי מבוקרת של פיצות
בחינם.
הזמן עבר מהר מן המצופה , החודשים חלפו  והנסיעות המהירות כבר
לא נראו מהירות כל כך, והגוף שלי כבר מזמן הפסיק להתרגש למראה
פיצה חמה שהרגע יצאה מהתנור...
                      -
זה היה יום שלישי, או יום רביעי אני חושב, או מה זה משנה
בעצם.. בכל מקרה עבדתי במשמרת הרגילה שלי .
הגעתי- עודף , לפאוץ', מפתחות - יש. משלוח, שתי פיצות עבות
פטריות ותירס בקבוק דיאט קולה לימון, יוצא, מתניע, אמא בשנות
הארבעים לחייה אין טיפ. חוזר.
עוד אחד, ל-ו'? לרחבת הראל? אה האתיופים, מגש זיתים והרבה
מהרוטב החריף. חוזר.
אין משלוחים.
התיישבתי על אחד מהכסאות מסביב לשולחן המסכן שעמד ממש מחוץ
לפיצרייה. ארטיום, השליח הרוסי החדש כבר ישב שם כמה דקות עם
סיגרייה ביד והביט לכל עבר. הדלקתי סיגרייה.
ארטיום, שלפי דעתי שותה יותר מדי קפה או לוקח כדורים למיניהם
או סתם היפראקטיבי בעל הפרעות קשב וריכוז, תפס את כל תשומת הלב
שלי, הוא היה נראה כאילו הוא לא מוצא תנוחה טובה על הכסא
ובאותו הזמן כאילו הוא רוצה לראות את כל מה שקורה ברחוב ממול
ואת כל מה שמתרחש במטבח.
כל הגוף הרזה שלו רעד  והוא עישן את הסיגרייה שלו מהר מידי
לטעמי. עברו בנינו כמה משפטים סטנדרטיים  [כמה עשית טיפים עד
עכשיו? אה וואלה? כן אחי גם אני עייף מת] והוא יצא למשלוח.
אחרי כמה דקות גם אני יצאתי לעוד משלוח ואחריו לעוד כמה. לא
זוכר כמה...
וינגייט 76. כן אני יודע איפה זה. זה בג'. בניין עם הרבה
סטונדנטים. אוקיי. דירה 14. קומה 4.
לעזעזל אני כל כך עייף. המעלית עומדת בקומה 7. אני אעלה
במדרגות יותר מהר מאשר במעלית. אה לעזעזל. מזמין את המעלית.
המעלית הגיעה, הדלת נפתחת כמעט בסינכרון מושלם עם הפה והעיניים
שלי שנפתחו לרווחה.
בחורה בת 20 אולי, יותר אולי, סטונדטית בטח, שכבה על ריצפת
המעלית, עיניים בוהות לכיוון מוזר ודם, כל כך הרבה דם, על
התיקרה על המראה.
בכל מקרה , לא היה לי כוח לעלות במדרגות, לקחתי את המעלית.
מנסה שלא לדרוך על הסטודנטית, נכנס בזהירות, קומה 4... דירה
14. הו. הנה.
טוק טוק טוק.
"מי זה?!"
"פיצה!"
"רגע!"
הדלת נפתחת. סטונדנט. לא מגולח . נמוך ורזה.
אני פותח את התיק ומגיש לו את הפיצה.
"אז, כמה זה אמרנו?"
"שלושים"
הוא הביא לי שלושים ושישה שקלים וחצי וסגר את הדלת.. רגע.
"רגע!"
"מה?"
"החריף שלך"
"תודה"
והוא סגר את הדלת.

כאן אמורה לבוא התמונה שלצערי הרב נאלצתי להעלות כיצירה נפרדת
בשם 'וינגייט. האילוסטרציה'.
מקווה שבזמן שתקראו את זה יאשרו את התמונה כבר. או שהעורכים
יקמבנו לי איזה קומבינה שהתמונה תופיע יחד עם הסיפור באותה
יצירה...