שירה נסגרה. מביטה מהחלון או מדברת בריחוק, כאילו החורף הזה
הקפיא את פניה, גופה, קולה ורגשותיה. אני מפנה ראשי אל החלון
בו נועצת מבט. כבסים צבעוניים מתנופפים על חבל הכביסה בבניין
ממול, התנועה שלהם משתקפת בעיניה הריקות. עפיפונים.

זיכרון ישן שלא חשבתי עליו עשרות שנים עולה בי לפתע. נזכרת
בילדה קטנה, גוזרת ומדביקה פיסות נייר צבעוניות זו לזו, מכינה
עפיפונים בבית, מחכה ליום שבו נוכל כל המשפחה ללכת לים ואנסה
להעיף אותם, כמו שראיתי בסרט, כמו שאמורים.  

תמיד הם היו נקרעים, נשברים או סתם נשכחים בבית כשהיינו יוצאים
לחוף.

"אני לא מוכנה להתאמץ יותר" היא אומרת, מתחפרת עוד יותר בסוודר
המיושן והרחב שלובשת, מפהקת כשאני מנסה לשקף לה ייאוש. "ויתרת
על הקשר בינינו" אני אומרת ומנסה להסוות את הכעס שעולה בי
כלפיה. מנסה לאסוף את עצמי ולצאת מהבהלה שאחזה בי פתאום, מחשבה
שהכול היה לשווא.

הייתי חוזרת מהים ומוצאת עפיפון בבית, מחכה שיעיפו אותו.
או אז הים, החוף, המשחק בחול, האבטיח שאכלתי, הכל היה נשכח
למראה העפיפון המיותם.

פתאום היא מרימה את קולה. "אין לי כוח יותר, אני בת 46 וכבר
עשרים שנה לא עושה שומדבר עם החיים שלי חוץ מלבוא למרפאה כל
שבוע, את יודעת איך זה כל פעם להתחיל טיפול מחדש, כל פעם
להתחיל רק כדי לסיים אחרי שנתיים או שנה ולעבור למטפל אחר".
"בתחילת טיפול יש תמיד התקווה שהפעם הדברים יהיו שונים, תקווה
שתצליחי לצאת מהמצב בו את נמצאת שנים" אני אומרת. היא נאנחת
בדרמטיות.

אמא היתה מנסה לנחם, הייתה תמיד אומרת "אין דבר נכין אחר,
בשבוע הבא ניסע שוב כולנו ונעיף את העפיפון". המילים שלה נאמרו
תמיד בלי שום כוונה מאחוריהם. העפיפון היה נזרק לפח.

"את כועסת עליי. איכזבתי אותך?" אני שואלת. המילים מרחפות בחלל
החדר ולרגע פותחות חריר בחומה הדמיונית שבנתה שירה סביבה. היא
אינה עונה לשאלתי ורק מלהגת שטויות, בורחת, מתפתלת.
אט אט היא שוב נאטמת. בוהה בכבסים התלויים על חבל כביסה בבניין
ממול. שותקת.

הפגישה מסתיימת. אני תוהה פתאום איך זה שנתתי לעצמי להיסחף
בזיכרון. איך השתדלתי כה מעט לפרוץ את החומה הזו שמקיפה את
שירה, איך נבהלתי לרגע מהמבט בעיניה וחשבתי לעצמי שזהו המבט
שבוודאי יהיה בעיני אם אמצא את עצמי יום אחד מפוכחת מהחלומות
שהיו לי - חלומות שלא התגשמו לעולם.

מספר חודשים אחרי שעפיפון היה נזרק, הייתי שוב מכינה חדש.
שוכחת לגמרי את גורל העפיפונים שהיו לפניו. מכינה תמיד אחד
גדול יותר, יפה יותר. שוזרת לתוך זנבו את העליצות שיש בי בעת
ההכנה ואת התקווה לראות אותו מרחף גבוה בשמיים.

יום אחד פשוט הפסקתי להכין עפיפונים. לא החלטתי על כך מראש. לא
שמתי לב אפילו שכבר איני מכינה אותם.
פשוט הפסקתי.