הצפירה נשמעת.

כולם נעמדים, מנסים להביט לצדדים כיצד כל אחד מתנהג.
אף אחד לא ירצה לעמוד לבד, ואף אחד לא ירצה לשבת כשכולם
עומדים.
דקה ארוכה לחשוב.
אבל על מה?
רצות לך תמונות בראש.
אני צריך לחשוב על מה שקרה?
רגע, אבל בשביל מה אנחנו עומדים בכלל?
אנחנו עומדים כל כך הרבה בזמן האחרון.
וזה בכלל לא נוגע לי עכשיו.
אבל זה מנהג, זו הנורמה.
מי אני שאסרב.
מסתכל על הרצפה, ובזוית העין קולט את חבריי. חלקם מתאמצים שלא
לחייך, חלקם מביטים סביב. גם אני רוצה, אבל לא נעים לי.
מנסה לחשוב מה הולך להם בראש. מה גורם לחלקם לחייך, האם מישהו
מהם באמת מצליח לחשוב על אותם אנשים שלכבודם אנחנו עומדים דום
היום. אולי גם הם כבר לא זוכרים?
חושב על כל הדברים שיש לי לעשות היום,  על ההיא שאני מנסה
להשיג כבר חודש ימים, על אחותי הקטנה שאני צריך לשמור עליה
היום, על הדיסק שאני כל כך אוהב שהשארתי במסיבה שהייתי בה ביום
שישי ובטח אני כבר לא אראה אותו.
סופר שניות, לבדוק אם הדקה היא באמת דקה, או שמא מישהו שם
מקצר אותה כי הוא מרגיש מה עובר לי בראש.
האם הדקה הזו באמת משפיעה?
ואם הייתי לבד, הייתי עומד?
אם כן, אז למה?
דקה שלמה לחשוב על כל דבר שעולה לי בראש.
על כל דבר מלבד הדבר לזכרו אנחנו עומדים.
אבל איך אפשר כבר לחשוב על מה שאנחנו מנסים לזכור, כשזה כל כך
הרבה?כשאני בעצם מתאמץ כל כך ולא מצליח להעלות במוחי את אותה
סיבה? המטוס? לא. זה היה אתמול. הבנין? לא, זה היה לפני שבוע.
המחבל? לא. זה היה בכלל לפני קצת יותר מחודש. ראש הממשלה? לא.
זה בעוד שבוע וקצת.


כל יום, דקת דומיה חדשה.