שנינו בתוך חדר, חדר ללא דלתות, ללא חלונות-חדר גבוה, ריק,
לבן.
כל פעם שצעקנו אחד על השני היה הד מרוב הריקנות שבחדר.
החדר היה אטום ולא הייתה אפשרות לברוח ממנו, פשוט היינו שם
והינו צריכים להשלים עם זה.
כשהיינו משועממים היינו פשוט צריכים למצוא במה להתעסק - לפעמים
הינו סתם סופרים עד מאה ואחת עשרה ולפעמים היינו מתחילים
לשיר.
פעם אחרונה שהיינו משועממים - ביקשתי שנתחיל לשיר או לספור,
אבל אתה אמרת: "אני לא רוצה לשיר! אני גם לא רוצה לספור! וגם
לא אכפת לי מהקירות האלה. אני רק צריך שמישהו יאהב אותי."
ואז הוא פשוט עצם עיניים ולא התעורר אף פעם.
ונשארתי לבד. בלי אף אחד שישיר איתי, בלי אף אחד שיספור איתי
ובלי אף אחד שירצה שיאהבו אותו.
אני הקירות והדמעות שלי.