העצים נמרצים הלילה.
עליהם נדים כהיו נגועים במשב הרוח ההולך ושב.
הלילה מלחש אליי, בעודי יושבת בחיקו של עץ גדול ומסוקס.
הנני רגועה, צלילי היער נקלעים לאוזניי ואני נחה עם ידיים
שלובות, ולא אומרת דבר.
השמיים כה צלולים, מתמזגים בצבעם של עיניי התכולות, תורמים
לתחושתי הטובה בעודי מחכה בדריכות לבואה של החמה.
אין כל שמץ של חשש בראשי.
אני נינוחה.
אני מזמזמת לעצמי מנגינה ישנה, אולי זהו שירם של העצים הסובבים
אותי.
המלודיה המסתורית שלו ערבה לאוזניי, אך לא נותנת היא לראשי רגע
אחד של שקט אמיתי.
ברגע זה, לא רוצה אני להיות בשום מקום אחר.
הנני מאושרת כאן, לא כמהה ואף לא לשמץ של תענוג שמציעות הפלאות
של הטכנולוגיה.
רק רוצה לשמוע שוב ושוב את רשרושי העלים בצאתה של החמה, וציוץ
הציפורים בבואה.
אלו הם החיים בשבילי, אלו הן התענוגות האישיות שלי, וכך אשאר
תמיד.