רציתי לבקש ממך סליחה שאני
אנוכית
לא מתחשבת
נעלמת
מסתתרת

תמיד הייתי בנאדם שחולק הכול עם אנשים, טיפוס שנפתח מהר...
וככה באמת הייתי בהתחלה, טיפוס מיוחד כמו שאומרים...
אבל פתאום השתניתי, נסגרתי... בטח שמת לב.
רציתי לבקש סליחה שאני לא כמו תמיד
שאני לא אני,
שאני פוגעת  ובורחת, בזמן שבעצם אני רק פוגעת בעצמי ובורחת
מעצמי, ונשמה כמוך מנסה לעזור לי.

אפשר לסכם את חצי השנה הזאת כתקופה שבה אני מאוכזבת מעצמי,
מסיבות שאי אפשר לפרט על דף נייר, אלא סיבות שאפשר להבין
כשמסתכלים בעיניים.

אם היינו מכירים מזמן... ולפעמים אני חושבת שאנחנו כבר מכירים
המון... מאז ומתמיד,
אולי הייתה הבנה יותר עמוקה למכתב הזה,
המכתב הזה הוא גם בשביל עצמי,
שאני אבין אותי.

עברתי בשנה שעברה תקופה לא קלה בכלל, התפרצו לי כאבים שלא צפו
לי מאז שהייתי נערה...
ועשיתי עבודה עם עצמי כדי להתחזק והרגשתי מלכת העולם.
אומרים שכאב זה חולשה, אני חיה מתוך כאב... זה מחזק אותי,
אני תמיד עוזרת לאנשים... בימים שרע לי אני ישר באה
להציל את כל העולם מהכאב שלו... אולי זה גם מרוקן אותי?!

בשנה שעברה ריפאתי את עצמי, הייתי כל כך חזקה שיכולתי לכבוש את
העולם.
וכולם שמו לב לשינוי שבי.
חשבתי ששיניתי הרגלים... חשבתי שאני אצליח להתאהב בבנאדם חזק
כמו שאני רציתי להיות...
אבל שוב נפלתי... נחלשתי... התמוטטתי... הגעתי למצב שאני כל
יום בדיכאונות.
צורך בחיבוק זה לא בושה; כתף, מגע, מבט.
אבל לי זה פשוט כואב שאני חלשה כל כך כמו אותה תקופה שחורה
בחיי...