הבעל מובטל כבר שנתיים,
יש עצב נורא בעיניים -
שלו ושלה.

תעודות, תארים, מכתבי המלצה,
זה הכול אשליה, זוהי רק הלצה -
לא מוצלחת.

חסכונות, הלוואות, פה ושם נדבות,
מה נשאר -
רק חובות, רק חובות.
הם כבר לא צעירים,
הם הופכים אפורים,
הם עוד אוהבים,
אך כל כך כואבים.

לפעמים היא מודה
לגמרי אבודה
ואין לה כוח לנשום,
אבל שני מלאכים
מביטים, מחייכים,
הם נוגעים בנשמה -
לוקחת עוד נשימה.

הוא הרוס, הוא שבור,
זהו סוף הסיפור,
הוא מביט בה רוטט,
לא נותר לה ממה לתת.

כולם יועצים, מרחמים, מבקרים
ומאחורי הגב עליהם מדברים,
מגלגלים עיניים ומייד מסתלקים
ואולי, רק אולי הם בעצם צודקים.

אין עבודה, אבדה התקווה,
הכול מתמוטט, השעה קרבה.
לא נסים ולא נפלאות,
הלוואי וידעתי לשתות,
שיכאב קצת פחות,
שיכאב קצת פחות.