כרוח אלוהים מרחפת על פני המים, נשבת אל תוך חיי. הפכת הכל
לתוהו ובוהו, אך הפעם אור היה על פני תהום. תהום עמוקה היא זו
שקפצת אליה, האינך חושב כך יקירי?
לא בטח היום ולא מחר אשכח את זיו פניך, ומגע שפתיך מתלווה אלי
כבכל לילה אל מיטתי. אכן, כאלו הם אנשים מוכי גורל שכמותי,
חיים את העתיד שכבר עבר.
זה לא מכבר שאני פונה אליך, חובקת את דמותך על פיסת נייר,
מפקסת מבטי בין השורות בנסיון למצוא אותך.
הו, אהובי. עוצמת עיניים, עוצרת נשימה, וריח גופך עולה באפי.
רגשות שעולים, עפים בחדר, סוגרים עלי, ואני רק מתאמצת לשדך
אותך לדף. מתאמצת אך לשווא.