אני צועדת באיטיות על המדרכה, כל צעד כבד יותר ממשנהו. שנה,
שנה עברה מאז שעברת לגור כאן. שנה מאז הפעם האחרונה שחייכת
אלי. שנה מהפעם האחרונה ששכבנו צמודים זה לזו. שנה מהפעם
האחרונה שנעצת בי מבט ארוך ולבסוף פלטת רק - מה מותק? - עם
חיוך עצוב. שנה אודי, כבר עברה שנה.

אני הולכת לאט, כבר אין לאן לרוץ, אין מבחנים שצריך ללמוד
אליהם ועבודות שצריך להגיש, אני לא מאחרת למשמרת בעבודה וכבר
אין שום סידורים דחופים לעשות. מזג האויר קריר לעונה - כמעט
חורפי - כמו שתמיד אהבנו. הרוח נושבת חזק, מסיטה את המחשבות
לדירה שלך, לקירות הצבעוניים, לכוסות הקפה שמחכים בכיור, למיטה
שלך. אנחנו מכורבלים מתחת לפוך, הראש שלי מונח לו בטבעיות על
החזה שלך, טיפות זעה מכסות אותנו. 35 מעלות בחוץ אבל אתה
התעקשת להדליק מזגן ולהכנס מתחת לפוך. מה קרה קצת חורף אמרת,
הגומות שלך מבצבצות להן כאילו כלום. אתה נעמד מולי, מותח את
גופך חושף לפני שקעים שעוד לא בחנתי מקרוב, שרירים שלא נותנים
לי להסיט את המבט, וחיוך מופתע מעט כשידי אוחזות במותניך ושיני
ננעצות קלות בשיפולי הבטן שלך. אני משחררת מבטיחה לא לנשוך
שוב, זזה מעט הצידה ושוב נושכת קלות. אני אוהבת את הגוף שלך,
כל כך סקסי, כל כך חם, אני יכולה להתעלל בך שעות. אתה גומר.
הגוף שלך רפה, אתה מחבק אותי, נצמד אלי ושואל אז לראשונה - למה
מותק, למה לך להכנס למיטה חולה?

אני ממשיכה ישר ופונה ימינה בפניה הבאה, פרחים שתולים לאורך
המדרכה. צבעוניים כאלה כמו שתמיד אהבת.

אני נזכרת במגע המחוספס של זיפיך כשפגשו את אצבעותי. זיפים בני
שלושה ימים, זה יום הגילוח נהגת לומר. יצא לי כבר להכיר את כל
הטקסים הקטנים שלך. כל בוקר 5 דקות אחרי היקיצה אתה כבר
בשירותים. סידרת לך שם כוננית קטנה והעמסת אותה לאט-לאט
במגזינים וספרים למיניהם. כשמסתיים זמן האיכות אתה עובר לקפה
של הבוקר- שחור, 2 סוכר, 2 קפה, מים עד האמצע. עד עכשיו לא
למדתי להכין אותו בדיוק כמו שאתה אוהב. פעם עוד ניסית להסביר,
להמחיש, להדגים, אחר כך התפשרת - "שימי מים מותק, אני כבר אכין
לנו קפה" - המשפט הקבוע של הבוקר תמיד מלווה בחיוך משועשע. אף
פעם לא הבנת את המוגבלות שלנו האשכנזים להכין שחור כמו שצריך.

הגעתי לצומת האחרונה, עכשיו ימינה עד הסוף והגעתי. אני מתבוננת
בשמות השכנים החדשים שלך - הגב' חיה כהן. היא נחמדה תגיד לי?
אולי אם תחייך אליה ותדגיש את הגומה בסנטר היא תביא לך ג'חנון
בשבת. מר משה חיימוביץ, נשמע כמו קשיש חביב לא? אני עוברת על
פני ערוגה נוספת של פרחים, דווקא חמודה השכונה שלך, מטופחת
ונקייה. איפה זה ואיפה הבית המג'ייף שלך? אתה לא מתאים לפה
אודי. תחזור.

הרוח התחזקה קצת, היא נכנסת לי ממתחת לחולצה ועושה לי צמרמורות
בבטן. זוכר איך הינו יושבים על הספה, אתה לבוש בבוקסר הצמוד
שלך, זה שמדגיש את הגוף שלך, את החושניות, את הלהט שתמיד שרר
בנינו. (מאפיל על הבעיות, על האי הסכמות, הויכוחים והמריבות).
האצבעות הקפואות שלי נצמדות לחלק הפנימי של הירך שלך, אתה קופץ
קלות מסנן לעברי חכי-חכי. אני מנשקת אותך מנסה לפייס, אתה מזיז
את הידים שלי, דוחף אותי אחורה וכורע לפני על הברכיים. מסיט את
התחתונים שלי, אני מנסה להסביר לך שאין זמן צריך כבר לזוז, אתה
ממלמל - רק לק קטן אני מבטיח. אני גומרת. שנינו שוכבים מותשים
ומזיעים, נדבקים לספת העור התעשייתי שלך. את לא באמת אוהבת
אותי אתה לוחש לי בשקט, זאת רק היקשרות את תראי. יבואו אחרי
עוד רבים ולאט לאט תביני מתי זאת אהבה ומתי סתם היקשרות זמנית.
עוד שנה כבר לא תזכרי אותי, נהגת למלמל. עברה כבר שנה אודי,
שנה שלמה. אומנם באמת היו לא מעט אחריך, לעיתים מושכים יותר
לעיתים פחות. חלקם נתנו מעצמם, חלקם פחות. היו שגמרתי אתם תוך
דקה, היו כאלה שייעצתי להם לצבוע מחדש את התקרה. אבל לאף אחד
מהם לא היה תואר ראשון באומנות הכפית, אף אחד מהם לא אהב
להתכרבל עד שנרדמים, אף אחד מהם לא דיבר איתי מתוך שינה ולא
נצמד אלי כשחלם חלום רע. לא הבנתי אז לפשר הסיוטים ונדודי
השינה שתקפו אותך לעיתים כה קרובות. לא הבנתי למה החיבוקים
המתמשכים והצורך שלך לא להיות לבד.

הגעתי לבית החדש שלך. אני עומדת מעבר לכביש וצופה בו ממרחק
בטוח. אני מתיישבת על המדשאה שבחזית. זאת היתה הפנטזיה שלך
זוכר? בית עם דשא גדול בחזית, פרחים שתולים לאורך הגדר, כלב,
בת זוג שיודעת להכין שחור כמו שצריך. אני זוכרת את החיוך
וקריצת העין שהתלוותה אליו כשאמרת את המשפט הזה. החיבוק שלא
איחר להגיע, המגע שלך כל כך חם, טומן בתוכו כל כך הרבה. אני
רואה אותך לפני שלוש שנים כשרק התחלנו לצאת, אתה מצמיד אותי
לקיר. חיוך משוך על שפתינו. אני אומרת לא, אני לא רוצה. הסוודר
הלבן שלי נתקע במסמר חלוד שתקוע בקיר וחוט בודד מתחיל להיפרם.
אתה מחזיק את פרקי ידי, מנשק את עצם הבריח שלי ולוחש חלושות -
עכשיו כבר לא תוכלי ללכת. אין לך מושג כמה רציתי שנשאר ככה,
בלי להשתנות. רק זוג צעיר, שני אנשים שונים לחלוטין שמצאו את
הצד השני של המתרס ולא רוצים לעזוב. אבל כבר אז משהו התחיל
להיפרם.

אני מוציאה את המעטפה החתומה מהתיק, השם שלי מצוין עליה בתוספת
התואר גב', אני פותחת אותה בנשימה עצורה. שלילי. הבדיקה יצאה
שלילי אודי, אני נושמת לרווחה וחיוך דק מכסה לרגע את פני. אני
מתקרבת לבטון הקר, השם שלך רשום עליו. אודי בן יהודה. אני
מעבירה את אצבעותי על האותיות המחוספסות החורטות את שמך. אתה
כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק. אני בוהה באוסף האותיות
שמרכיבות את השם שלך, הפנים שלך צפות לי בתודעה - הזיפים
שמעטרים את פניך באופן כמעט תמידי, האף השבור שקצת רחב
בשוליים, העיניים המהפנטות שנעוצות בי. הריסים הארוכות, הגבות
הסבוכות, השיער המלא שתמיד הדיף ריח משכר של שמפו, העורף שלך
שתמיד התחנן שרק יעבירו עליו שני ציפורניים ארוכות, עור הברווז
שלך כשנישקתי את תנוכי האוזניים... לא סיפרתי את זה לאף אחד
אבל אני עדיין חושבת עליך. כל אחד שנמצא איתי באופן אוטומטי
אני משווה אותו אליך בדימיוני. כל לילה כשאני מכבה את האור,
בדיוק ברגע שאני נכנסת בין הסדינים אתה נמצא שם איתי. מחבק
אותי מאחורה בכפית הדוקה, תמיד ידעת בדיוק איך אני אוהבת את
זה. ככה אנחנו נרדמים כל לילה אודי, כדי שלא תרגיש בודד.

אני מעבירה את אצבעותי על התאריך החרוט מטה -
3/5/1978-12/10/2004, על התואר ז"ל המוסף ישר אחרי השם שלך.
כבר שנה עברה מאז שעברת לגור כאן אודי, שנה שלמה. פעם בשלושה
חודשים אני עושה את הבדיקה בדיוק כמו שהבטחתי לך. פעם בשלושה
חודשים אני מקבלת הביתה מעטפה עם התשובה HIV negative. פעם
בשלושה חודשים אני באה לבקר אותך, להודיע לך שהכל בסדר, שאני
מתגעגעת. אני עומדת בהסכם שלנו, תמיד נזהרת, תמיד עם קונדום.
את הטעות שעשיתי איתך אני כבר לא אעשה שנית, אין יותר מידי
נסים בעולם, ואני את שלי כבר קיבלתי. אני מחבקת את המצבה הקרה,
חיבוק אחרון אודי, ואני הולכת. תמיד היה לי קשה עם פרידות אתה
יודע, תמיד משכתי את הרגע עם עוד חיבוק ועוד נשיקה. תמיד היה
לי קשה לעזוב. אני מצמידה את שפתיי ללוח האבן, לוחשת בשקט -
ביי סקסי, ניפגש בעוד שלושה חודשים.