[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"סוף כל סוף מגיעה יפהפיה לבסיס".
"מי? אני? מה הוא מדבר אלי?  כן, רק אני שם".
בוקר, שתי דקות לתשע, אני כרגיל על סף איחור, השמש כבר ממש
מחממת, וחצאית הדקרון נדבקת לישבני. הגעתי למשמרת במפקדה, והוא
ש"ג מוקפד עם רובה על שכם. אז חייכתי, או יותר נכון, עיוותתי
את שפתי ולחיי לכדי כדורים בוערים, נבוכתי. פסעתי, והפעם
בעיכוס קל לעבר המפקדה כמעט מועדת וחושבת - "איך, מה קרה? אני
יפה?! הוא דווקא נראה נחמד, אבל מוזר אלוהים כמה שהוא מוזר!".
עדיין זכרתי את עיני החרבות מחדר האוכל.

את הדרך הקצרה עד למפקדה עברתי בחלימה מריצה תסריטים בראשי
שכוכביו הראשיים היו הוא ואני. כמובן שאת קוד האזעקה לדלת
הכניסה שכחתי, ונאלצתי לחבוט בבושה רבה על הדלת המשוריינת כשאף
אחד לא שומע אותי, אחרי דקה נזכרתי.
"בוקר טוב", הפטרתי לחלל האוויר, כאילו בקלילות.
"גם לך, גם לך" צייצו הילה וג'ימי יחדיו, מספר אחד ושניים
שלנו. היא ירוקת עיניים עם ריסים בהירים כשכמה שערות בהירות
מתפתלות על סנטרה ועל קצה שפתה העליונה. הוא עם מבטא אמריקאי,
בלורית שטנית, נמוך מדי ועם פוטנציאל בלתי ממומש להיות החתיך
האמריקאי שלנו. אני הייתי, כמובן - מספר שלוש. לזכותי ניתן
לומר שהייתי גם ה"חדשה". קפצתי לעמדתי והתחלתי לארגן ניירות,
טלקסים והודעות.
"עינת, רוצה להפעיל את האזעקה?"
בכל בוקר בשעה שמונה בדיוק התכבדנו, אנו, אנשי המפקדה להכריז
בתרועה רמה על השעה שמונה כדי להזכיר למאחרים את השעה, להעיר
את הישנים ולהבהיל את החולמים. הפעם אני נמניתי בין האחרונים.
הפעלתי את האזעקה, אך שכחתי איך מנטרלים אותה.
"לחצי על הכפתור הימני השני באמצע"
האזעקה מתגברת.
"לא! לידו!"
הרעש מחריש אוזניים.
"נו עינת זה שם"
די, כולנו חרשים.
"לא, לא זה, הימני"
אביעד, קצין המבצעים האתלטי שלנו ובעל התושייה, זינק ונטרל את
האזעקה. נשתררה דממה ריקה ומעיקה מלאה במבוכתי. נשמתי סופסוף
לא לרווחה, אלא רק כדי להישאר בחיים ולחיי בערו.
"את מושעית מעניין האזעקה עד להודעה חדשה", פסק אביעד ביובש
ובכעס. רצה להעיר עוד משהו אך ניער את ראשו וויתר. ג'ימי והילה
לא וויתרו,
"מה קרה, שכחת?" שאל ג'ימי כאילו בנעימות ובדאגה מרים גבותיו,
והילה בהתאמה מרימה אף היא את גבותיה הבלונדיניות.
"לא, אני דווקא כן זכרתי, רק רציתי לבדוק אם אתם זוכרים",
ניסיתי להישמע שנונה מרימה גם אני את גבותיי ומנדנדת את ראשי
כמו בסרט הודי. זה לא כל כך הצליח לי, כי הם רק חייכו בהנאה
שהתקשו מאוד להסתירה.

בהחלט בוקר מעניין. השתדלתי להרים את סנטרי שגילה לפתע נטיות
עזות להיצמד לצווארי ושרכתי איכשהו את שלושת המטרים לעבר עמדתי
המוגבהת משהו. ביליתי את שארית הבוקר בדממה כבושה בעמדת
האקווריום שלי כשזיכרון הש"ג המוזר ההוא מתחילת הבוקר מתחיל
להתעמעם.





בארוחת הצהריים בחדר אוכל חוגרים הבנתי ששיחת היום היא האזעקה
שנשמעה עד לגובה טיסת ההרקולס. יצרתי חוויה עזה ומגבשת בה יכלו
קצינים וחוגרים כאחד להשתתף בה ולספר "איפה הם היו כשזה קרה",
הם עדיין ישנו, ממש מזל שזה היה בקול רם, כך יכלו להתעורר, הם
בדיוק היו בדרך מפה לשם. האמת, שזה היה מצחיק במקצת, אבל אני
בעיקר התביישתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום









[ל"ת]


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/6/06 20:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רבקה טובלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה