הכי כיף זה להיות שיר. הוא יכול לדבר על כל נושא שבעולם, וזה
יהיה בסדר, לגיטימי. שיר יכול לספר על אהבה גדולה, או לגולל את
קורות הפוגרום בעיירה. שיר אפילו יכול לספר מה קורה לבעל חיים
כ"כ קטן, כמו שפן, כשהוא שוכח לסגור דלתות בחורף.
אם לא שיר, הייתי רוצה להיות סיפור. קצר, או ארוך,
סוריאליסטי או מציאותי, זה לא ממש משנה לי. אם הייתי סיפור, אז
הייתי רוצה להיות סיפור שנכתב בשעת לילה מאוחרת, במרפסת ליד
הים. נראה לי שיכלה להיות לי אחלה לידה ככה. הייתי יוצא לעולם,
וכולם היו מתבוננים בי בהתפעלות ואומרים "וואו, לא להאמין, אני
זוכר שהוא היה רק דף A4 חלק"...
אם לא שיר, ולא סיפור, הייתי מוכן להיות מאמר. תחשבו על זה:
היו לי הורים אקדמאיים, שהיו מלבישים אותי בשפה גבוהה
ומקצועית, מוקף בחברים כמו דיון, וממצאים, והצעות נוספות
למחקרים בנושא. יכולתי לראות עולם, לקבל הצעות להופיע בעוד כמה
שפות. הייתי מבקר מדי פעם בכתבי עת ובספרים מקצועיים. נכון, לא
כולם היו אוהבים אותי (אני חושב על כל הסטודנטים שלפעמים היו
ממש שונאים אותי), אבל הכי חשוב - היתה לי אמרה, היה לי מסר.
הייתי חשוב.
כתבה. הייתי מתפשר להיות אפילו כתבה. זה סוג של פשרה, כי
בטח הייתי מוצא את עצמי מופיע בעיתון "לאישה", מספר כמה חשוב
לשים קרם הגנה גם בחורף, או לחלופין מתפרסם במגזין רכב ומוצא
עצמי מפרט בשפה תמציתית ולאקונית את היתרונות של ה"סוזוקי"
המשפחתית החדשה. נכון, זה לא כל כך נחמד לסיים את חייך בעמדת
ההמתנה לבדיקה השגרתית (של הגניקולוג או של המוסכניק), אבל זה
גם לא כ"כ נורא. "הרבה חשיפה" אמא היתה מנסה לעודד אותי "תחשוב
על זה, דווקא שם אנשים קוראים כל מה שיש". נו טוב, היא אף פעם
לא היתה כל כך מוצלחת בעידוד.
יש הרבה דברים שיכולתי להיות. שהייתי רוצה להיות. אבל במקום
כל אלו, אני שוב אצטרף היום לבת זוגתי החדשה (הן כל הזמן
מתחלפות המסכנות, לא מחזיקות הרבה זמן מעמד) ששוב הטביעו עליה
כתובת חדשה, ונשים פעמינו לבית הדואר. בדרך נעבור כמה ידיים,
טלטולים מסיביים, ובסוף, עייפים ורצוצים נגיע אליה בסוף. בשעות
שאנחנו בדרך, אנחנו תמיד מנסים לנחש איזה "טרמינל" מחכה לנו
עכשיו. אולי לכם זה נראה שולי, אבל לנו זה חשוב, כי לפעמים יש
לנו הרבה שעות לחכות. הטרמינל שלנו נקרא בשפה שלכם "תיבת
דואר".
לפעמים אנחנו הופכים להיות ידידים, התיבה ואנחנו, כמו זרים
שהכירו ברכבת בארץ אחרת, ויודעים שזו היכרות חד פעמית. הפעם יש
לנו מזל, ואנחנו היחידים שמחכים בה, אבל לפעמים ממש צפוף לנו,
כי יחד איתנו הגיעו עוד כמה, ואז יש המון רעש, וכולם מדברים
ביחד, ואני מרחם על המעטפה כי אני יודע שהמעטפות רגישות לרעש
(זה גורם להן למיגרנות), ואני לוחש להן לתוך הלשונית שעוד מעט
זה ייגמר, והן תמיד משיבות לי בחיוך רפה.
בשעות האלו שוב עולות בנו הפנטזיות. אנחנו מקווים שאולי
הפעם נזכה בקצת אהבה, נסתפק אפילו בחיבה. הפעם, מעטפה ואני
החלטנו שאפילו קצת הבנה יהיה רגש חיובי שנוקיר ונעריך.
השעות נוקפות והשמש שוקעת. אני יודע,כי אני רואה את הפנסים
של הרחוב דרך החרך של התיבה. איזה כיף ששוב קיץ, כי בחורף ממש
קר לנו (התיבות של היום עשויות ממתכת, לא כמו פעם שהן היו
עשויות מעץ, ככה לפחות סבתא מספרת במבט נוסטלגי). בימים קרים
מעטפה מנסה לחבק אותי חזק, למרות שאני מרגיש שגם לה קר. אני
שומע שקשוק מפתחות, הנה, התיבה נפתחת ואור צהוב של חדר מדרגות
מסנוור אותנו.
אני מרגיש את היד. יד של אישה, עדינה, שורטת קצת עם
הציפורן. אני מופרד תוך שניות מזוגתי, אני רוצה לצעוק, אבל לא
יוצא לי קול, ואני רואה אותה בפעם האחרונה. היא תישאר באותו
המקום, לצד שאריות של תפוח אכול, ופליירים של פרסומת לסופר
החדש שנפתח בשכונה, עד שהמנקה יבוא וירוקן אותה לפח הגדול
בחצר.
אני מחכה על השולחן, אומד בינתיים את חדר האוכל אליו הגעתי.
אני כבר לא ילד, ויש לי הרבה ניסיון, ואני אומר לכם, איכשהו
אני תמיד אמצא את עצמי על השולחן בחדר האוכל או במטבח. במקרה
הפחות טוב אני אמצא את עצמי על המקרר עם איזה מגנט סנוב (הם
טיפוסים די קרים המגנטים האלה), ואני מחכה.
נראה לי שעברו כמה שעות, אני לא ממש יודע כי בטח נרדמתי,
אבל כשהתעוררתי כבר אחזו בי ביד אחרת, קצת גסה, וקול גברי שאל
משהו (כנראה את האישה עם הציפורניים הארוכות), והרגשתי איך שוב
הפנטזיה שלי הולכת להתרסק.
שתי שניות אחרי זה כבר שמעתי שוב את המשפטים שאני כבר כל כך
רגיל לשמוע, אבל כל פעם פוגעים בי מחדש "על מה כסף? על מה? זה
רק עוד דרך לסחוט ממני מיסים... על ערוץ עלוב אחד.. מבחינתי,
שיסגרו אותו לגמרי. שיפטרו את חיים יבין... אני לא משלם את זה!
לא משלם! מה יעשו לי? "....
להיות מכתב לתשלום אגרת הטלוויזיה זה לא ממש כיף גדול. הכי
כיף זה להיות שיר. |
