המחנק. המחנק שיש לי בגרון לא נותן לי להמשיך.
הדמעות. גם הדמעות. הן כל כך רוצות לצאת אבל אני לא נותנת
להן.
אסור שאף אחד יראה אותן, שאף אחד לא יידע עליהן כי אז לא יעזבו
אותי, לא יתנו לי לנשום...ישאלו וישאלו... ולא יפסיקו עד
שיידעו מה שאני לא רוצה שהם ידעו.
אני לא רוצה שהם ידעו שקשה לי בלעדיך...שקשה לי לדבר איתך פעם
ביום...או יותר נכון פעם בלילה...שקשה לי לראות אותך כמעט אף
פעם... ושזה כואב... כל כך כואב לי בלב...
אתה מבקש שאני אתמוך בך, אתה לא יודע מה אתה מבקש...
פשוט לקחת את כל הכוחות שגם ככה אין לי ולהקדיש את כל כולם בלא
להתגעגע... אבל אני מרגישה שאני נחלשת... הכוחות לאט לאט
נגמרים... נשחקים להם שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום...
ואני מפחדת, כן אני מפחדת שהם יגמרו בסופו של דבר ושזה יגרום
לי לוותר... לא מרצון כי זה הדבר שאני הכי לא רוצה בעולם... כי
אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותך... כמה שאני אגיד לך את זה, זה
עדיין לא מתקרב להרגשה...ובגלל זה כל כך קשה לי... אני מכריחה
את עצמי לא לחשוב עלייך כדיי שלא יכאב לי... או לפחות קצת
פחות... להדחיק שזה מפריע לי, להדחיק שאתה חסר... אבל אפילו זה
לא עוזר!
וכל פעם שאנחנו מדברים על זה... אני מרגישה כאילו משהו בי לא
בסדר... כי אני יודעת שאתה גם מתגעגע ושגם לך קשה... אבל משום
מה זה נראה כאילו לי קשה יותר... למה?! למה לעזאזל כל כל קשה
לי עם זה? אולי משהו בי דפוק אני לא יודעת... בכל מקרה מה שאני
לא אגיד לא ישנה שום דבר, המצב יישאר אותו דבר... זה לא תלוי
בי ולא תלוי בך...
אבל אני רק מקווה שיישארו לי הכוחות לחכות...