יצאנו אל השקט
ברחנו אל האור
"תראה" אני לוחשת
"הבוקר באפור"
יד ביד אוחזת
"לעולם לא נחזור"
כך אז הבטחנו
אך נמנענו מלשמור

שמש של סתיו
עדיין מתעוררת
ביחד איתך
בארץ אחרת
עליי היא שוקעת
מעליך עוברת
האם היא סיפרה לך
שאני עדין זוכרת?

יצאנו אל השמש
ברחנו מהקור
שעטף בליל אמש
עם רדת השחור
יד ביד לוטפת
"כך לעד נקשור"
"תראי" אז לחשת
"שוב הבוקר באפור"

שמש של סתיו
עדיין מתעוררת
ביחד איתך
בארץ אחרת
עליי היא שוקעת
מעליך עוברת
האם היא סיפרה לך
שאני עדין זוכרת?

כשנמצאים עם מישהו לילה שלם, הכי כיף להפרד (אם בכלל אפשר
לומר את צמד המילים הללו, "כיף" ו-"להיפרד" בנשימה אחת) בבוקר,
לאור הזריחה. לבוקר אפור. שרק נולד והשמש עדין קטנה ורחוקה.
ברגעים קטנים של אושר שמציף את כל הגוף הכי קל להבטיח.
הכי עצוב שמתכוונים כשמבטיחים. באותן שלוש שניות. לעולם לא
נחזור. כמה אמת יש במילים באותו הרגע.
יותר עצוב זו הידיעה שלא נקיים, שהוא - כבר שם, במקום אחר,
והשמש זורחת עליו, כמו אז.
בשינוי קטן - אני לא שם איתו.
האם הוא יודע שאני זוכרת את מה שהבטחנו?

האם הוא זוכר את שהבטחנו?