כל בוקר כשהיא קמה היא מכינה לעצמה כוס גדולה של קפה מר, שותה
אותה ביחד עם הסיגרית בוקר שלה, ומקטרת לעצמה על הלילה
האחרון.
היא תמיד שותה את הקפה אחרי שהם הולכים, ואז יש לה את הזמן
להתלונן לעצמה על כל מה שהיא רוצה.
היא מתלוננת על הדרך שבה הם באים,
על הדרך שבה הם הולכים,
על הדרך שבה הם מזיינים.
היא פשוט אוהבת להתלונן על הכל.
וכל בוקר, אחרי הקפה הזה, היא קוראת לה עוד עיתון שנראה בדיוק
כמו הקודם ומחפשת תעסוקה ליום.
בצהריים היא מכינה לעצמה ארוחה גדולה, גדולה מדי,
מהאלה שמספיקות להמון אנשים, למרות שהיא רק אחת, למרות שהיא
לבד. היא תמיד אומרת שמישהו יבוא לאכול איתה, היא בדרך כלל גם
צודקת.

אחרי הצהריים, הלקוחות מתחילים להגיע, כל אחד עם הרצונות
המוזרים שלו, חלק מבקשים ממנה שתקשיב להם,
חלק מחפשים אצלה פתרון,
חלק מחפשים אצלה כאב. מה שבטוח, כולם באים אליה ממערכת יחסים
לא טובה, או מהבדידות שלהם.
והיא נותנת להם מה שהם מבקשים, מה שהם צריכים,
ואז כשהם הולכים, היא שוב מתלוננת.

יש כאלה שמשאירים טיפ, יש כאלה שמזלזלים בה, וזורקים שני שקל
על השטיח בכניסה, ואז היא יודעת שאותם היא לא צריכה לקבל
יותר.
היא התחילה לעבוד בזה כי היא רצתה לחסוך כסף, היא הבטיחה לעצמה
שאחרי שהיא תחסוך מספיק, היא תטוס לאמריקה ותתחיל חיים חדשים,
חיים קלים כאלה, בלי דאגות.
אבל מאז, עבר המון זמן, ואת הכסף שהיא חוסכת היא גם מבזבזת
בסוף,
ואת הטיסה לאמריקה היא כבר שכחה מזמן,
ועכשיו היא פשוט מתקיימת ככה, מיום ליום,
ומתלוננת על לקוחות לא נחמדים, על ההליכה שלהם, על המראה
שלהם,
על השפם שיש או אין לכל אחד,
ועל איך שהם מזיינים.

היא כל כך אוהבת לקטר.

(4.5.06)