ואיך זה שאני עוד רואה אותך בכל צעד ושעל?!
שער ערמוני מזכיר הווה, צורב נפש בתמונות עבר ומדמיע במחשבות
לקראת עתיד לא ידוע, אך מושכל לניחוש מלומד. עיניים ירוקות
בורקות מסנוורות בתוך ליל קודר מנוקד הפורש אל האופק גלימה
גסה. מבט וחיוך מספיקים להמיס חומת קרח, אך לעולם לא יורו הדרך
העקלקלה דרכה. לא אל תוך פנים הטירה הפרושה אי שם, לא אל תוך
תוכה...

ואיך זה שאני עוד שומע את צחוקך?!
כינויים טפשיים העולים שנית באוב, מחשבות מתגלגלות על לשון
רהוטה, דברי שנינה המחליפים צד במשחק אינסופי אכזרי, לנצח פוגע
אך בצד אחד. היגד, מבע וניב שפתיים מצמיחים אושר עילאי, אך
לזמן מדוד עד כאב, גרגריו אוזלים בשעון חול מרופט. כאב פיזי
מתון נבנה ומעמיק, מסחרר את חרב דמוקלס, בתהפוכות דיאלוג
מייסר...

ואיך זה שאני עוד מגשש אחרייך כסומא?!
בינות עלים ושיחים הצורבים את העור ומקהים את אשר הוטל עוד
להרגיש בחיים מלאים לעייפה. נטול כל שאיפה וחלום, חומד פרי
אסור המסוגל לכל היותר להצמית לעד. ידיים מושטות קדימה, שרירים
מקשיחים וגידים חורקים, בתחינה פרטית אילמת ונתקלות אך בזרדים
קוצניים חפים מכל...

ואיך זה שאני עוד מריח את נשימתך?!
ארומה מתוקה של אביב מנדפת בהילה לא טבעית, חומדת את הכל אשר
חשים בה. ניחוח המזכיר כה הרבה, אך מבטיח כה מעט, כנביא שקר
הפורש מסתו בפני קהל מסוקרן. הבל פה מתערבל בקרב רסיסי ריח,
שולח חום לוהב לתוככי מקומות אשר כה מעט נחשפו בעבר, מתיימר
להשקיט ולשכך אך בוגד בשנית...

ואיך זה שאני עוד חושב עלייך ללא הרף?!
מכור לאדי מחשבות המתפוגגים אל תוך בוקר ערפילי צונן נוסף,
מחפש לשווא את אותם שברירי כוונה שניתצו לאבק דק. פסיפס
הרהורים, מחורר עד בלי די, מעביר עוד יום עמל מייגע בניחומים
חד צדדיים נלעגים. אין היגיון שיוכל להם, לעצור את אותה נסיקה
במעלה קו תהיות אין סופיות המתחדשות ללא הרף...

ואיך זה שאני עוד מפחד ממך?!
לב פועם בחוזקה לנוכח מחזות מוכרים, הולם בסדן מצולק ברשעות,
עורקים מתכווצים והעור מתהדק למראה כה מוכר וכואב. פעימות
מרטיטות מתחרות בשלווה נכפית, אשר משקיטה אך כלפי חוץ. ובפנים,
העולם מסתחרר. ובפנים, העולם רועד. הרמוניה של רעמים מחריבה
פינה שקטה אחרונה, מוחה כל זכר לאידיליה רגעית...



ואיך זה, איך זה שאני עוד אוהב אותך?!