רצה או לא רצה, מתיאה רובוף מצא את עצמו על אוטובוס בדרך לנמל
הקפוא של אודסה. מה זה בכלל לרצות? שגיאה, טמטום, טפלות. אנשים
נותנים לרצונם שלהם להוביל אותם.
כמה ועורג מותר, חושק או רוצה אסור.
האור נופל בזווית בתקופה הזו של אמצע דצמבר, ואין דבר שבכוחו
להתכער כשנופל עליו אור כזה. אנשים מכוערים מתגלים גם עכשיו.
למה הם לימדו אותי על האנשים האלו, ולא לקחו אותי לראות מי הם,
הרי אחר כך יבואו לבקש מאתנו מחילה, להתוודות על חטאיהם
המתקיימים ממש פה, מעבר לחלונות האוטובוס, בין החצאיות
המוכתמות התלויות על חבלי הכביסה, מחכות שבועות לקרן ישועה,
תחת לגגות הפח והרעפים, עורבני מלשלש עוד כתם, בין השדות
המוריקים עשב חסר תועלת ובין דרכי העפר, מתפתלים החוצה אל העיר
כלב ואדונו הגביר מביט עליי בעדו. טפל. עכשיו אני אהיה לבד משך
תקופה ארוכה, לא אוכל לתלות אשם, גם לא תקווה באף אדם, אני
לעצמי, אני ואבינו, אני לאן עכשיו, ועיניו נעצמות והחלון הקפוא
מזיע בשנתו, אגלי חלומות שלא יזכור אחר כך, חלומות שאסור לו
לזכור, חלומות בלי כפרה.

ארבעה נמלי עגינה יש באודסה, שהם בעצם נמל אחד שחולק לפי ארבע
משפחות האצולה שקנו אותו מהצאר בימים שכבר לא היה לו כסף
להאכיל אפילו את פיות קדושי הכנסייה. מתיאה רובוף כבר ראה את
הנמל בחייו הקצרים, אך מעולם לא עלה על סיפונן של האלו האדירות
העוגנות לחופיה עטויי הקרח של אודסה. בעוד יומיים סוגרים את
הנמל. נראה שהסוורים יישאו את בטלתם ואף שהיו מעדיפים להמשיך
לסחוב על כתפיהם את מטענה המפואר של העיר ולהביא את הפת אל
הבית הרעב, לא יאפשרו זאת מימיו החוזרים וקופאים של הים
השחור.
עכשיו כשהתפנו מחשבותיו ארצה, היכן יבלה את הלילה? לא ב'פנסיון
הלחם והדגים'. נדיר שהצליחו כמרים להיכנס אליו, כל שכן פרחי
כמורה, שהרי הללו יהיו מוסיפים ומכבידים על עולן של האחיות
הנאבקות בשדים התוקפים את בנות המסדר. זרמים של חום, כאב
וניסיון היו מנת חלקן. אך בלילה קר כל כך היו הנזירות מתירות
לכל אדם באשר הוא, גם אם היה צעיר ויפה תואר כמתיאה, להירדם על
המזרונים במבואה המוארת כל שעות היממה.
לא, הוא לא ילך לשם, ולא, איננו מפחד מהפיתוי. מעולם בחייו לא
הרגיש שאינו יכול לעמוד בפני אישה, יפה ככל שתהיה, ולאבד את
שליטתו בעצמותו.
האוטובוס מתרחק, כבר אין אדם על הרציף זולת קבצן עטוי שכבה עבה
של שמיכות בלאי צבאיות, והוא, מתיאה זקוף הגב, ובידיו אין ולו
רובל אחד לחלוק, ורחמיו הנכמרים מסיטים את תשומת לבו מההתלבטות
ומהחושך היורד. אולי יילך לפנסיון 'דברי הימים' שעל יד הים. שם
יוכל לבלות את שארית שעות ציפייתו לעוצמת הים הכחול שתקיף
אותו.
מיטה כפולה, מזרון של חציר ומעליו, במרחק שישים סנטימטרים, עוד
מזרון כזה, נשען על מוטות קהים, כחולים קרים, ומעליהם עוד שלב
ובצדדי החדר מיטות יחיד הבנויות זו על זו ברווח קטן אף יותר.
לא יקשה עליו לבחור, הרי החדר ריק כמעט לגמרי. מעולם בתשע עשרה
שנותיו לא ישן בחברת אדם נוסף באותו החדר. עד גיל ארבע עשרה
גדל בין נשות מסדר 'אמנו הברוכה' במינסק. לא עלה בידיו לדלות
פרטים על ילדותו או על הוריו. "טפל. אביך - ישו מנצרת, אמך -
מרים".
'טפל' הייתה מילתן הנשגבת של הנשים השתקניות. וכך היה כל דבר
כמעט - טפל. חלילה אם היה מעז להמרות את פיהן בשאלה אחרי שחתמו
את השיחה עמו ב'טפל'. אך עם הנערות יכול היה לדבר, ומהן לא שמע
את המילה אפילו פעם אחת. כיוון שהיה לומד עם האח ברטראן, הגולה
מאלזס הכבושה, הייתה לשונו שנונה וחרוזת דיאלקט רומאני מרענן.
שלוש עשרה שנים גדל במחיצתן, עשרים וחמש בנות ששיחקו בגופו
הקטן כמו בצעצוע.
בגיל שלוש התגלה אצלו השבר הקטן בין הסחוס ועצם החיבור של האף,
שבר שהיה מאפיינה המובהק של האצולה הסלאבית. גון שערו הבהיר
ועורו שנטה לזהוב המתכהה בשלושת חודשי הקיץ שיוו לו מראה
נורדי, המבדיל אותו מסביבת בני האדם שקופי העור, כחולי
הוורידים ושחורי העיניים. כפות ידיו היו רכות, עטויות משי היו,
אצבעותיהן עבות בשר. רק עכשיו, כשהוא מביט בהן, באור נרות
קלוש, הוא מבחין בקווים גסים למר גורלו מסתמנים חוצים לאורך
ולרוחב הזמן המוגבל העומד לרשותו. אז, בקושי רב יכול היה האח
ברטראן לזהות בהן בכפותיו קווים; החיים, החכמה.
מקובל היה במסדרים שנשלטו על ידי נשים חזקות כמו האחות אדריאנה
יאנובה והאחות-האם שלובנה פטרובינה שיש עמן גם אח אחד זכר, אך
מקובל גם שזה עבר את גיל האון טרם הצטרף לשורותיו, שלב שבגלל
האקלים הקר והמוסר המסדרי היה נמשך אצלם האחים עד גיל חמישים
ומרגע שחצו אותו היו כשרים. האח ברטראן היה גולה מרצון, והוא
הגיע מחבל אלזס בשנתו השלושים וחמש. למעשה גם היום הוא בשיא
אונו, אך זהו אדם קתולי אדוק עד כדי שליטה מוחלטת ביצריו. כך
חינך גם את מתיאה, והיה חינוך זה להצלחה ברורה שהסבה לו סיפוק,
וכך קיווה האח מאלזס שאחרי לכתו של מתיאה יזכה לחנך עוד נשמה
בדרכו. כשעזב מתיאה את המסדר, כאמור היה בן ארבע עשרה, היו
כולן קרועות ועייפות מהחלטות בלתי נסבלות שעליהן היה לקבל. מי
באמת רצתה שהוא יעזוב? גם לא האחות-האם, שאף שאורחותיה היו
קשוחות למדי, היה לבה עם הנער. הוא מעולם לא כפר בממשלת השמים,
היה אדיב וחרוץ וחכם יותר מכל אחת מבנותיה, ודאי אלו שהיו
בגילו. הייתה האחות-האם מתקנאת בשיטת חינוכו של אותו אח גולה,
ולא יכלה, מסיבות שאין ברורות מהן, לשים אותו מורה על בנות
המסדר, ודאי שלא את מתיאה ביניהן. בגיל הזה לא יתיר הפטריארך
של מינסק שיחיה נער בין הנערות. אין מקום לוויכוח. האחות מינא
שמילובה טוענת שלא אחת, כשפרשה אחת הנערות מרצונה לבידוד, היו
עולות בה מחשבות שאולי זה בגלל מתיאה. "מי יודע? כיוון שהוא
כבר בחור הן מסתכלות עליו ואני לא ראיתי דבר כזה באמת.
הסלאבים, גם ככה הם יפים נורא. והוא, בקיצור, צריך ללכת מפה
מיד, אל תחכו עוד יום, אנחנו כבר עברנו את מה שמותר בכל
מקרה".
בפנסיון 'דברי הימים' על מיטת היחיד שליד ההסקה ישן אדם, עטוף
כולו בשמיכות, והוא בלבד ומתיאה יבלו כאן את הלילה. לא סביר
שיגיע עוד מישהו בשעה כזו. הבל פי הישן נקרש לשכבה דקה על פגר
המתכת ששימש פעם להסקת החדר. מתיאה יבחר מקום רחוק ממנה, היא
ממילא קפואה יותר מכל החדר. הוא לא יבחר מיטה על יד הקיר
הצפוני, בגלל אמונתו של ברטראן (וכבר כשסיפר לו בכנות גמורה על
פחדיו מקירות צפוניים שכנע אותו בטפלות אמונתו). הקיר המזרחי
והדרומי חשופים לרוחות ולמערבי חלונות, עבים ככל שהנם. המיטה
במרכז החדר נראית לו מוכרת, מיקומה מביך, היא מורמת ומעוצבת
אחרת מכל השאר אך גם היא עשוית ברזל קהה מדיף ריח חלודה. מעולם
בחייו לא הרגיש לבד, לא בחדרי המסדר של 'אמנו הברוכה' המינסקאי
שם גדל, לא בחדרים שבאו אחר כך, עד שעזב. למורת רוחם של שריריו
העצלים טיפס מתיאה אל הקומה השלישית, הוריד את חליפת השרד, תפס
את השמיכה של שתי המיטות שמתחתיו, את השמיכה שלו, והתכסה כולו.
אחרי כמה דקות, כשחזר אליו קצת מהחום, ביקש להציץ על גופו. לו
הייתה לו בעיה לשמור על עיניו, היא התגלעה רק כשהיה נוכח אל
מול גופו שלו... רק אז פרע דמיונו את חוטי ההגנה שטוו סביבו
גלימה של צניעות. כשהיה כבר חם מתחת לשמיכות, עריה כשאהב
להיות, מביט בחזו ובלבו המרים את צלעותיו, מהר מכדי שיוכל
לעקוב, נאלם לפתע, מחכך את ידיו ברגליו, מפשעתו מתלחלחת, הוא
שומע את צלילי הסופרן הנישאים אליו מהמסדר, מקהלה של יללות
זייפניות.
קולה של אוריית המסדר, הנערה בעלת הקול הנערי, ספק סופרן אלט,
ספק פיתוי שטן. הוא אהב את קולה, פניה כפניו, גופה לוט באדרת
דקיקה, שקופה מכדי להסתיר את תשוקתה אליו, את היענותה למבטו
הפולשני התם.
לשמחתו הוא לא יכול להתנקות. הוא אוהב לישון והחטא לגופו,
וישמח עוד יותר אם לא יעלה בידיו להתקלח. מגיע לו שירבוץ עליו
החטא עד שייטהר. החטא שבלב, הנהייה אחר הגוף; רעיונות של
ברטראן, הקתולי החמור, לא שלנו. אני אורתודוקסי, איך נתנו לו
לחנך אותי, חשב, ואיך שאני מתגעגע אליו.
בבוקר התלבש וכשירד נתקל בזוג עיני הישן נשואות אליו. הן לא
יכול היה לראות דבר ממקומו בתחתית אל מיטתי הגבוהה, אולי כן
לשמוע, ולרגע החל לבו להתעצם שוב והוא הביט בעצמו, והביט בזוג
העיניים הנשואות עתה אל ההסקה, העיניים השחורות החוזרות להביט
בו. מתחת למכנסיו הזין שלו מתרומם שוב, ולבו יוצא בדפיקותיו
כמעט אל מעבר לשכבת הבגדים המגנה. מתיאה בולע מעט רוק, גרוגרתו
הבולטת נעה מעלה ומטה, ועיני השחור מביטות בו. הוא יוצא מיד מן
החדר, אני מסביר לעצמי, אין סיבה לזוז, הנה הוא קם לצאת. מתיאה
יוצא לפניו, מתעקש לשלם באדיבותו הצרפתית, זו שנקנתה לו על ידי
האח ברטראן מאלזס, מהנהן בכנות ויורד אל הרחוב המצטופף אנשים.
רגע של דממה ביניהם. לאן הוא הולך? עיני עוברי אורח עוברות
דרכו. הוא מרגיש בעיניים נעוצות בגב הזקוף, עיניים מתבוננות
בעיניו בחוצפה האוקראינית, כל זוג כזה שולח אותו לזיכרונות של
שמיעת וידוייהם, אותן העיניים שיבואו אליו בתחינה מאחורי סבכת
ההגנה של התא, ועיניו התלויות מתבוננות בהן בתמיהה. איזה עולם
מוזר, הוא יחשוב, לא חבל על החיים האלה, הנשמות האלה, מה מעסיק
אותם, ישמור אותי אדוני מן הבוז, מן הגאווה עליי להישמר
בעצמי.

הפרק הבא...