שעת לילה מאוחרת, אנחנו נוסעים, אני מנמנם כנגד החלון.אנחנו
יושבים ארבעה במושב האחורי- אני, מוטי, יניב וחברה של יניב
(אני באמת לא זוכר את השם שלה). אם היה רואה אותנו שוטר היינו
בבעיה עכשיו, כי אני הזה שאמור להתכופף אם יש משטרה באזור
ואני, כאמור, מנמנם. הנוף כל כך יפה.

מלפנים יושבות נופר ותמרה. אם החיים היו הוגנים, היה מוטי יושב
מקדימה עם תמרה. במקום זאת החיים חרא והוא מאחורה, מעסיק אותי,
החבר הכי טוב שלו, מספר לי על שטרודלים ורודים ומכונפים. הקול
שלו, קצב הדיבור, הטון בו הוא משתמש, בלי קשר לתוכן, עובדים
עליי כמו קסם, או יותר כמו גז צחוק. תמיד מפתיע אותי מחדש איך
אדם כל כך קטן ואפרורי יכול להיות כל כך להצחיק אותי כמו מוטי,
אבל אני מניח שזה מוכרח להיות ככה- אף אחד מאיתנו הוא לא באמת
קטן ואפרורי, כולנו מפתחים מין דרכים להבליט את עצמנו בקהל,
להיות כוכבים. מוטי יודע איך להיות מצחיק. זה ממש עוזר כשהחיים
חרא- לצחוק. המתת הגדול של אלוהים לאדם, הצחוק. אנשים לא
מעריכים אותו מספיק. לעזאזל, מי כבר מקשיב לו אבל? אני כל כך
עייף, כל מה שמעניין אותי כרגע זה קצת לישון, כל עוד אריק
איינשטיין מהרדיו עושה לי מצברוח מלנכולי מהרמקול מאחורה, כל
עוד הנסיעה המונוטונית שלנו נמשכת ללא דופי, כל עוד נופר
מחייכת אליי מהמראה הצדדית.

היא פשוט מדהימה. החיוך שלה מתעקל קצת בסוף, כאילו היא יודעת
משהו שאתה לא יודע, משהו מצחיק או מפתיע, משהו שתרצה לדעת והיא
תשמח לספר, בתנאים הנכונים. האף שלה מושלם, כאילו יצא מציור
אנטומיה של מלאך. העיניים החומות שלה נעוצות בי דרך המראה,
מנצנצות אליי כל עת שאנו עוברים פנס דרך מקרי ופס האור עובר על
פניה במהירות. אף פעם לא חשבתי עליה כך, ואנחנו כבר מכירים כמה
זמן. נפגשנו לראשונה ביום ההולדת של תמרה, לפני חצי שנה. הייתי
אורח של בני הזוג המאושר, אחראי על בחירת המוזיקה. נופר הייתה
אחראית על להיות החברה הטובה ביותר של כלת השמחה והמארגנת
הכללית של הערב. היו לנו חילופי דיעות מוזיקליים אמנם, אבל הם
נפתרו בדרך למשחק הטאקי בחמש בבוקר עם חמשת האורחים האחרונים.
אני אוהב טאקי. אני גם אפילו טוב.

אחרי שלושה ימים בגולן, כולנו הרבה יותר מגובשים עכשיו. זה לא
אומר שאזכור את השם של החברה של יניב חלילה, רק את העובדה שהיא
אלרגית לדבורים ושהיא יודעת לנגן על גיטרה. מה שכן למדתי זה לא
לצאת לגיבושון עם שני זוגות אחרים בלי חברה טובה להעביר את
הזמן. בזמן שציפורי האהבה היו עסוקים בלהתמזמז בחיק הטבע, אני
ונופר צלינו משרמלו ודיברנו על החיים, אהבה ובכלל. הייתי צריך
לדעת כבר אז שמשהו רע ייקרה, אבל הייתי תמים, נאיבי. לא ידעתי
מה אני עושה. היא הצילה את החיים שלי, אתם יודעים.

באמת, הצילה לי את החיים. טיפסנו על אחת מהגבעות באזור שהוגדרה
על ידי החבר'ה בבית הספר שדה כ"רומנטית", מלאת פרחים ופרפרים,
אנשי היחסים לוחשים מילים מתוקות זה באוזנה של זו, כשפתאום
החלקתי על איזה סלע והתחלתי להתגלגל אחורה על השביל התלול. רגע
לפני שעפתי מעיקול חד בשביל העולה, היא תפסה אותי. הגיבורה
שלי. הייתי כל כך שמח לאחר מכן שלא רק שנישקתי אותה, אלא גם
דימיתי שהיא לא התנגדה, שהיא זרמה איתי. מוזרות הן דרכי המוח
האנושי.

הנה אנחנו, כאן עכשיו, באמצע שומקום בין עמק יזרעאל ותל-אביב,
מרכז. אני יושב כאן, נשען על החלון בתרדמת חלקית, מביט-לא מביט
החוצה (או בעצם פנימה), אל עצמי כשחושבים על זה. אני כבר יודע
שאחרי שנחזור הביתה כלום לא ייקרה. בנות כל כך מוצלחות כמו
נופר לא עושות את הצעד הראשון, אף פעם אף פעם. ואני? מה אני?
אני לא אעשה כלום. אני מכיר את עצמי, אני פשוט אשב ואסבול
בשקט.

אני מאוהב.