מאז שהייתי בפולין
אני "מחזיקה" מהיום הזה
קצת יותר
פעם לא ייחסתי לו חשיבות כה גדולה
כמו שאני מייחסת לו כיום
ברור שבעבר הקדשתי לו תשומת לב
הרבה פחות מהיום

היום -
כשאני יותר מבינה
כשאני יותר מבולבלת
כשאני יותר גאה
כשאני יותר סובלנית
כשאני יותר בוגרת
אחרי המסע -

והיום כשתפיסת העולם שלי שונה
אז היו הרגשות מעורבים
והבטן קרקרה
היום הפרפרים בבטן שוב מתעוררים,
הלחץ בחזה שוב עולה
והלב שוב פועם יותר בחוזקה

האם זה בסדר להיות פתאום רגישים?
או האם צריך לעזור וללמד את הילדים?
איך מתנהגים?
מה אומרים?
מה נכון לעשות?
מה לא אומרים?
ואחרי "מסע ההסברה" -
אפשר להיות רגישים?
אפשר לדבר על זה בשפה של הגדולים?
אפשר להגיד מילים שמזעזעות?
אפשר לספר סיפורים שמזעזעים?
אפשר לשיר שירים שמזעזעים?
אפשר לראות סרטים שמזעזעים?

ושוב אנחנו מתלכדים ומתאחדים
גאים שיש לנו מדינה
ושהיא חזקה
ושאין סיכוי שמישהו יחשוב משהו רע
ושאין סיכוי שמישהו יעז לפגוע
ושאין סיכוי שזה יקרה עוד
לזכר ולמען ששת המיליונים
אנחנו שוב נדליק נרות
ושוב נזכיר את השמות
ושוב נספר את הסיפורים
ושוב נשיר את השירים
ושוב נערוך טקסים מרשימים
ושוב נצפה בסרטים
המאיימים
המזכירים
ומפחידים
לזכר ולמען ששת המיליונים

אנחנו תמיד נזכור את אלה שפחדו
מהנאצים
ממשתפי הפעולה
מהפולנים
מהאוקראינים
מהיודנראטים -
ששלחו אותם אל הלא נודע
אנחנו תמיד נזכור את אלה שלחמו
בנאצים
במשתפי הפעולה
בפולנים
באוקראינים
ביודנראטים -
ששלחו אותם אל הלא נודע
אנחנו תמיד נזכור את אלה שניצלו
מהנאצים
ממשתפי הפעולה
מהפולנים
מהאוקראינים
מהיודנראטים -
שלא שלחו אותם אל הלא נודע

מאז שחזרתי מפולין
כן שוב
אני אזכיר את זה עוד ועוד
בתי הקברות המלאים
הבורות שבתוכם נדחסו מאות גופות אחרי שנורו למוות ערומים
בקור
בשלג
ברעב
בבושה
בהשפלה
ביערות האין סופיים
המפחידים
הקרים
השתיקות הכל כך מרתיעות
והכל כך לא תמות
שרק מוסיפות לאווירה העכורה
הטקסים המרגשים
שרק הוסיפו לגאוותי למדינה
שרק הוסיפו לגאוותי כישראלית
שרק הוסיפו לגאוותי כיהודיה
וההמנון
כן ההמנון
השיר הזה ששרים בסוף כל טקס ממלכתי
פתאום הפך לדמעות
לא של עצב או כעס
אלא דמעות של אושר וגאווה ענקית
ועוד המון רגשות מעורבים שלא ניתן להסבירם
עד שלא מרגישים את זה ממש
לא יודעים
ולא מאמינים