לפעמים, כשהלילה הקר שולח רוח דוקרת-
הצמרמורת נושקת את צווארי.
כשבחוץ אפור, כשהגשם יורד ללא קץ
והשמיים בוכים -
הפחד מלטף את גופי.

השקט שבפנים אל הלב חודר,
כשהרעש בחוץ הולך וגובר.
לאט.
כאילו היה מכה פועמת,
שמחפשת להכאיב.

לפעמים, כשנדמה שנאבקתי ביום שחלף בסערה-
המחנק מתחזק בגרוני.
כשאני שוכבת ישנה - לא ישנה,
שם - לא שם,
הדמעות צורבות את עיניי הפקוחות.

ואז העין נעצמת,
כשהדמעה על לחיי זולגת.
לאט.
כאילו הייתה סכין חותכת,
שמטרתה להשתיק.

לפעמים, כשהכאב הופך לבלתי נסבל-
גם אני מתפללת.
וכשעינני הופכות יבשות,
כי לא נותרו עוד דמעות -
גם אני סוף סוף נרדמת...