"אנחנו הולכים הנה רק בגלל השטויות שיש לאמא שלכם בראש", אמר
וגרר את ילדיו לאורך החניה באיקאה.
"כן, אבל מה אנחנו אשמים?" אמר הקטן.
"שתוק ותמשיך ללכת."
"מה היה רע לנו בבית?" באמת עדיף לשבת מול הטלוויזיה ולעשות
כלום על העונש הזה.
"אתה לא מוסיף עם ההערות שלך". לאט לאט התרחקה האימא השולטת
כמו איזה מצביא דגול שיודע היטב מהו צריך ולעזאזל החיילים.
"טוב. אנחנו נחכה לך כאן בפינת המשחקים", צעק לעברה. היא הרימה
את ידה לאות קבלת ההודעה והגבירה את הקצב. הקצב המטורף אחר
ספה, שידה, ארון קיר או זבל שוודי אחר.
האב רכן לעבר ילדיו ולחש להם באוזן: "אתם חושבים שהגיע הזמן?"
"כן. באמת שהגיע הזמן להחליף את המיטות הקטנות שלנו. גם הסלון
זקוק לרענון."
"אני מדבר אתכם על להחליף את אימא."
השניים הלכו רגע הצידה וחזרו אחרי התייעצות קצרה.
"כן!!!"
"בואו אחריי."
לפני היציאה הייתה דלת צדדית אפורה. עליה היה כתוב "אין
כניסה".
"בואו", אמר ושני הילדים התמלאו בסקרנות.
חמש דקות ירדו במדרגות החירום. המרתף הזה היה קצת מחניק עד
שהגיעו לשער הכניסה.
"איפה אשתך?" שאל השומר במבטא שוודי כבד.
"היא למעלה, עושה קניות."
"יש לך איזה הוכחה לכך?"
"הנה קבלה על מדף למברשת נעליים."
"היכנסו."
באולם הענקי היו מחלקות של שוודיות, רוסיות וישראליות. כמובן
שהאגף של הישראליות היה כמעט ריק. כל מחלקה חולקה לפי היקף
מותניים, גובה, חזה, צבע שער וסדרת טלוויזיה אהובה.
"אני יכולה לעזור לכם?" אמרה דיילת נאה.
"כן."
"בבקשה."
"אני מחפש מישהי שתעשה הכל בבית ולא תקבע כלום. מישהי שתניח לי
בשקט. מישהי שהסדרה האהובה עליה היא ליגת האלופות. וכמובן
במידות הנכונות. מטר ושבעים. רזה עם חזה בינוני פלוס. וצעירה
בסביבות ה-25."
"תשמע, אתה די בררן. תן לי את הפרטים שלך. מקצוע. מגורים.
תאריך חתונה."
"אני מובטל. אני גר במעלה היורדים. התחתנו ב-09.06.1996, מה
עוד?"
"אתה תצטרך לשלם מחיר יקר היות ועבודה אין לך..."
"דברי איתי."
"את שני הילדים אתה משאיר פה ויש לך מזל כי בדרך כלל המחיר הוא
שלושה ילדים וכלב. אבל היום אנחנו במבצע!"
האב לא ידע את נפשו מרוב אושר: גם אשת חלומות, גם ליגת אלופות,
גם נפרד מכל התיק הזה של גידול ילדים. למרות שעל הילדים קצת
כאב לו. וכדי שלא יחשבו שזה מה שהוא באמת רוצה ארגן איזו סצנת
בכי קטנה.
"לאאאא. אתם לא יכולים לעשות לי את זה. לא את הילדים. מה את
הולכת לעשות אתם?"
"אל תדאג. אני לוקחת אותם למחלקת החד הוריות."
הגדול לא התרשם מההצגה והתלהב מהרעיון. "בחורה שאוהבת את ליגת
האלופות! לך על זה, אבא. אנחנו נסתדר בלעדיך. במילא לא ממש
היית אתנו."
"ומה אתך? אני כבר מת להכיר את האב החורג שלי. אני בטוח שהוא
ילך לעבוד לפחות."
"אז ביי. היה נעים להכיר אתכם."
"ביי אבא."
בינתיים באיקאה, קריאה קורעת לב ואוזן במערכת הכריזה: "גברת
לוי, הילדים שלך במחלקת החד הוריות קומה מינוס 12."
גברת לוי סיימה עם הקניות והחשבון והצטרפה בשקט למחלקת החד
הוריות.
מנהלת המחלקה קיבלה את פניה בברכה.
"אני מצטערת שבעלך העדיף רוסיה צעירה עם עור מתוח, אך אל דאגה,
מחר יבואו הנה אלף גברים אחרים ושווים פי אלף מהאפס שזרק אותך
לכלבים."
"מה, כן? מאיפה?"
"מהחניה. את לא מבינה שכל משפחה שנכנסת לאיקאה ביחד יוצאת
מסודרת לחיים ובעיקר לחוד. אנחנו מזמן קלטנו את הפרצופים. הבעל
המיוסר נזרק במדרגות החירום אל מחלקת השוודיות רוסיות ישראליות
והאישה הפורחת חוזרת כמו בובה למחלקת החד הוריות."
"ומה עם כל הרהיטים?"
"מישהו צריך להרוויח פה, לא? אנחנו נהנים ממחזור עצום של כסף
והסחורה נשארת בסופו של דבר פה. עם אחריות או בלי. העיקר שתצאי
מרוצה. למרות שבמקרה שלך, לא בטוח שתצאי מפה."
"חוזרים הביתה", אמרה גברת לוי, אספה את ילדיה ורצה לדלת
היציאה.
כשיצאה משם, חצי שנה אחרי, עולם אחר חיכה לה בחוץ, עולם קר
ומנוכר. אף אחד לא האמין לה לסיפור שאת בעלה החדש זרקה עוד
בחניה. "באמת חשבת שזה ילך?"
היא אספה את הכוחות והמשיכה הלאה, עבודה ילדים ובדידות קורעת.
"נו? איך הספות?"
"אחלה", ענו הילדים באדישות וכל אחד שקע בעולמו המורכב אך
המרופד בעור שוודי עם שנתיים אחריות.