אני לא יודע מאיפה ממש להתחיל.
אבל אני אתחיל מהלב. אני עצוב.
זה קורה לי לאחר שהתאמצתי. נתתי הכל, אבל לא הצלחתי.
נסעתי רחוק מהבית להתערבב עם כל הגויים.
נסעתי להגשים את החלום שלי כי בישראל אין דבר כזה עניים
שמגשימים.
עכשיו אני פה, העברתי את החיים שלי במזוודה, רציתי להגשים את
עצמי ועכשיו אני עירום.
אני מתגעגע לארצי הקטנה אבל  אין לה מקום עבורי, מאחר שבישראל
עניים לא מגשימים.
אני עוד אצליח להראות, לזה שניבא לי רעות, שאין מה שיעצור
בעדי, שאין לי גבולות.
אני עוד אצליח למרות שאני רחוק מארץ מולדתי.
אני עוד אנצח ואחזור עם הון, בכדי שבישראל יהיה גם לי מקום.
אני תוהה, היכן פיתוח הנגב?
אני לא מבין רמטכ"ל שישן טוב בלילות לאחר שהרג 8 ילדים.
אני שואל עצמי איפה אותם מנהיגים ישרים.
מנהיגים שליבם קרא שזוהי מדינת היהודים.
אבל בארץ ישראל עניים לא שואלים.
אני עוד אלחם לקנות פיסת אלוהים קטנה בארץ חלב ודבש.
וכשיהיה לי מקום לשאול ולהגשים, אני אשאל כל כך חזק ,שבעודכם
מנסים להשיב הבושה תכה במילים.
אני יודע שאני אקרע את המחסומים שהצבתם בדרכי.
לא אתן שתציבו שוב את אותם מחסומים לסטודנטים שכמותי.
פריצת דרכי תוקדש להמונים.