האומלל...
זועק בקול לעזרה,
בוכה ומתחנן,
מבקש רחמים,
גם אם לא בשפה ישירה,
קורא הוא בקול,
כי גופו בוגד בו,
לפעמים גם הזמן...
אך זה הוא הבוגד בעצמו.
האומלל...
מתחנן להתחשבות,
אך עיניים עוצם,
ממשיך הוא וזועק...
זועק בקול רם,
זועק עד עולם,
משתמש בשם השם,
לבקש רחמים,
אך למראה הזדמנות
עוצם את עיניו.
האומלל...
אם היה רק פוקח עיניים,
מביט באמת בלי חשש,
היה רואה הוא,
כי אומללותו
מתוכו נובעת,
כי מרחם הוא על עצמו,
בשל אזלת-ידו,
ואין לרחם על אותו,
שאינו עושה למען עצמו.
בהשראת הפואמה של סיר וולטר סקוט "The rech" |
