בחוץ ירד גשם זלעפות. אני שוכב על מיטתי הרכה ומתכסה בשמיכת
הפוך הגדולה והרכה, מנסה להתחמם ממגע הרוח הקרה שמגיע לגופי
מהחלון הפתוח במקצת על מנת שיהיה אוויר בחדר. אני שומע את
טיפות הגשם פוגעות ברצפה הקפואה שמחוץ לביתי, ושומע קול חריקה
צורם של רכב שנהגו כמעט ואיבד שליטה בגלל הכביש הקר והרטוב.
אלמלא הייתי שוכב עכשיו במיטתי, חולה, כמעט גוסס, הייתי יוצא
החוצה למרפסת ביתי, עומד תחת הגגון הרעוע שהרכבתי לא מזמן,
מעשן בשמחה את הסיגריה האחרונה שנשארה לי בקופסת הנובלס, ושותה
לי כוס תה חם. זה היה כל מבוקשי. לקום מהמיטה ולצאת לעשן
סיגרית נובלס ישראלית טובה. כשאנשים רואים שאני מעשן נובלס הם
שואלים אותי אם אני רוצה למות צעיר. אני עונה להם בציניות
מלווה באמת, שכן. אישה אין לי, עבודה אין לי, והשקלים האחרונים
לקופסא הבאה נגמרים לי, אז בשביל מה יש לי לחיות? כל מה שיש לי
בזמן האחרון זה רק את המחשב הטוב והישן שלי עם האינטרנט, ויד
שמאל החזקה שהשרירים בה עובדים כל ערב. זה מה שנותר לי.  
בזמן שאני שוכב במיטתי ומחכה שמישהו יבוא להציל אותי הפלאפון
שלי מצלצל ואני רואה שעל הצג מופיע מספר חסוי. אני עונה בקול
צרוד וחולה. בצד השני נשמע קולה של אישה. קולה נשמע כאילו
מסרט. קול שקט וסקסי, רך וענוג, ואני יכול לדמיין את האישה
שנמצאת בצד השני של קן הטלפון. אישה בגובה ממוצע, שיער בצבע
אדום בוהק ארוך ומתולתל רק בקצבות, שפתיים חושניות וגדולות,
חזה שופע, ועיניים בולטות ויפות. בזמן שאני מדמיין את אשת
חלומותיי, הקול בצד השני מתחיל לדבר.
"בני?" נשמע הקול בצד השני, "הגעתי לבני?"
"זו טעות" עניתי בקושי, עם קול חנוק ושקדים כואבים.
"מצטערת".
הטלפון ניתק. לא הספקתי להגיד אפילו "לא נורא, זה בסדר" והקול
ניתק. ואני, שוב נשארתי לבדי, מקשיב לגשם, וחושב שאולי פספסתי
את ההזדמנות לדבר עם אשת חלומותיי.  
החלטתי לקום מהמיטה ולקחת את קופסת הנובלס. הורדתי לאט
ובזהירות את השמיכה, כי כל תזוזה קטנה גרמה לי לכאב עצום,
ושמתי את פעמיי לכיוון הסלון, שם הנחתי לאחרונה את הקופסא.
כשראיתי שהיא איננה על השולחן בסלון, יכולתי לחשוב רק על דבר
אחד. השארתי את הקופסא במרפסת, על השולחן, ולא מתחת לגגון
הרעוע. לבשתי על עצמי סוודר חם ומגרד, גרבתי זוג גרביים עבים
נוסף על הגרביים שכבר גרבתי על עצמי, נעלתי את נעלי הבית החמות
והפרוותיות שלי, ויצאתי החוצה. פתחתי את דלת המרפסת, כשהמאמץ
רק גרם לי לכאבי תופת בשתי ידיי החלשות. גל של קור נגע בגופי
והרגשתי כאילו אני עוד שנייה מתמוטט מהתקף קור. השתעלתי שיעול
קולני, מלא בליחה ויצאתי החוצה. כשהבטתי על השולחן ראיתי
שקופסת הנובלס שלי לא נרטבה, כי היא הייתה, למזלי הטוב, על חצי
השולחן שמתחת לגגון הרעוע. אבל, כשקורה לי משהו טוב חייב לבוא
אחריו משהו רע, והנה ראיתי את המצית האהובה עליי, רטובה לגמרי.
אם רק הייתי שם אותה שלושה סנטימטרים מחורבנים ימינה חשבתי
לעצמי באותו הרגע.
לקחתי את הקופסא והמצית ונכנסתי חזרה פנימה. רעדתי מקור.
הוצאתי סיגרית נובלס אחת וניסיתי להדליק אותה עם המצית הרטובה.
אך לפני שהספקתי לנסות, נשמע צלצול הפלאפון שוב. קיוויתי שזוהי
אותה אשת חלומות, ששוב טועה במספר, אולי הפעם אני אוכל לדבר
איתה, לפתוח בשיחה ולשאול אותה אם בני זה החבר שלה או שבני הוא
סתם מישהו. על הצג הופיע שוב מספר חסוי. אני נותן לפלאפון
להשמיע כמה צלילים מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, ובינתיים
מתפלל לאלוהים שיעשה שבצד השני של הקו תהיה אשת חלומותיי. "פעם
אחת אלוהים" אמרתי עם הסיגריה בפה, "פעם אחת, תן לי לאהוב את
החיים. בבקשה". עניתי. בצד השני לא שמעתי קול של שום אשת
חלומות. שמעתי את קולה של איזה אישה רוסייה ומטומטמת שצועקת
הלו, ומנסה לחפש איזה ולדימיר. בלי להגיד כלום ניתקתי את
השיחה. באמת תודה לאלוהים.
ניסיתי להדליק את המצית - המזל שיחק לטובתי והיא נדלקה. הדלקתי
את הסיגרית נובלס ועישנתי אותה בכיף. לפחות אני יכול ליהנות
מהנובלס שלי אם לא מאשת חלומותיי, חשבתי לעצמי.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ. אני מסיים את הסיגריית נובלס הזאת
והולך לסיים לעצמי את החיים המזויינים. נמאס לי כבר מלהשתמש
ביד שמאל, נמאס לי כבר לשכב במיטה, נמאס לי כבר מלחנוק את
הריאות שלי, נמאס לי כבר מהעולם הזה שזורק עלי חרא מכל
הכיוונים.
עישנתי את הסיגריה עד הפילטר, ואפילו קצת יותר, וזרקתי אותה על
הריצפה. לא היה אכפת לי כי עוד שנייה אני כבר לא אהיה פה.
הלכתי למטבח ושלפתי מהמגירה של הסכו"ם את הסכין הכי חדה
שיכולתי למצוא. לקחתי אותה וחזרתי שוב למיטה הרכה. החזקתי את
הסכין מעליי, גבוה. מאותו רגע הגשם רק התחזק, יכולתי לשמוע
אותו נופל על הגג הרעוע במרפסת, ומרטיב חצי מהשולחן שעומד לו
כבר שנים באותו מקום. יד ימין מחזיקה את הסכין, ויד שמאל
מחזיקה את השיער ומטה את הראש אחורה. אני מוריד את הסכין
לכיוון הגרון שלי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאני לא רוצה
לחיות יותר. יד ימין מתקרבת לגרון ביחד עם הסכין, עוד רגע ואני
הולך לראות את אלוהים מקרוב, מבקש ממנו שיעשה לי טובה וישלח
אותי לגן-עדן, שיעשה לי טוב לפחות בחיים שאחרי המוות.
הסכין על הגרון. יד ימין זזה במהירות וחותכת לי את הגרון. דם
נוזל לי על כל המיטה ואז הפלאפון מצלצל.
בכוחותיי האחרונים אני מרים את הטלפון, ורואה שעל המסך כתוב
מספר חסוי. אני מתאמץ להישאר חי עוד מספר שניות ולוחץ על
"send" .
"בני?" אני שומע את הקול בצד השני.