בדמה של העט לא אכתוב,
אנסה איתך,
אהובתי,
אפקיע בתולייך
בתקווה שתחזירי את שלי.

הפצעים שהשארת לי
עם השנים,
רק אותם רואים,
אותם שאני מנסה להסתיר,
עם שקרים על גבי שקרים,
סיפורים סיפרתי,
שירים כתבתי,
הכל אודותייך, אהובתי.

איך הפכת לאהובה?
איך התוודיתי לכזו אהבה.
אהבה מייסרת,
אולי,
היחידה שאטעם.

אז את בתוליי לקחת.
בעורי פגעת
פצעת,
את נפשי, מי ייתן
ורק את,
הצלחת לגעת, בלי ציפור,
ובלי סיפור של לילה טוב.
כי זה כבר משל,
משל על בחורה שאהבה אף פעם לא טעמה,
רק את שקריה בלעה,

את שהתמכרתי.
למדת אותי לשנוא.
הרסת.
קלקלת.

והלכת.
השארת אחרייך,
אותי.
צועקת לעזרה.
לגמילה.