מוקדש לאפרת...(באשר היא...)

פעם,הייתה לי ידידה שקראו לה עינבר, לא היינו ידידים ממש טובים
או כאלה שנפגשים כל יום והולכים למקומות, אבל לנו היה משהו
שאני לא חושב שיש לעוד הרבה אנשים. היה לנו קשר מיוחד שהרבה
פעמים גם בילבל אותי.
עינבר הייתה כמו המלאכית הקטנה שלי שכל פעם ריפאה אותי באיבר
שבשבילו חייבים להיות ממוחים וזה הלב שלי.
הכרנו דרך ידידה שלי די בטעות ואז היא חשבה שאני חבר של מישהו
שהיא דלוקה עליו ורצתה את עזרתי,אבל מה שהיא לא ידעה הוא שתמיד
הייתי מסתכל עליה,מסתכל אבל לא מתקרב,רק מרחוק לראות ולחייך
לעצמי,סתם מאושר לא מובן.
היו פעמים שהייתי מתקשר אליה פתאום עם המצב רוח הכי ירוד בעולם
ורק מלשמוע אותה אומרת לי "מה נשמע?" הייתי פתאום מחייך לעצמי
ולא הייתי יכול להבין איך הייתי עצוב רגע לפני.
היא הייתה היחידה שהבינה אותי.שהבינה באמת בלי פוזה מיותרת, לא
בהבנה של אני מקשיבה ומחכה לתורי לדבר.
היא הייתה אמיתית,תמיד באה עם הרגשות האמיתיים שלה ועם התגובות
הכי אמיתיות שלה.
לפעמים רציתי לברוח והיא החזיקה אותי ולפעמים היא רצתה לברוח
ואני החזקתי אותה, היינו מעודדים אחד.
את השני היינו רחוקים מאד אבל קרובים כל כך כשהיה לה רע,אני,
הפסימי מכולם הייתי גורם לה לחייך והיא לא הייתה צריכה לעשות
הרבה כדי שאני ארגיש טוב. תמיד אהבתי אותה בתור ידידה שלי אבל
פעמים רבות תפסתי את עצמי כמעט מתאהב בה, כמעט חולם עליה כמעט
רוצה אותה, אבל הכל רק כמעט. היא הייתה מדהימה לא רק ביופי,לא
רק בנוחכות,פשוט בהכל ,בעצב, בשמחה ,בחיוך ,בנתינה העצומה שלה
מעצמה לאחרים.
אבל היא הייתה. היום אני ועינבר נשארנו רק רחוקים וכבר לא
קרובים, כבר לא מדברים,כבר לא מחייכים.עינבר שלי עדיין מלאכית,
אבל לא שלי.
עדיין מדהימה,אבל לא לצידי. עדיין שומעת,אבל כבר לא אותי.
עינבר שלי כבר לא יודעת איפה אני...