זו פעם ראשונה בה אני עולה
אל בין הקברות בלי מען
לא אל קבר מסוים
של חבר בתנועה או מהחטיבה
אלא אני הולך בין הקברות מטייל
משם לשם ומפה לשם ובחזרה
ובין המלחמות
מסיני ללבנון ובחזרה להר
הרצל בבאזל ושוב
בבית הכרם בבית סבי
בבית העלמין בהר המנוחות ובהר הזיתים
ובבית סבי החי על צלע אותו ההר

המשפחות מקבלות אותי כאורח
עתים רצוי ועתים אינני
לעולם אין הם טועים בי
כי אותם כבר אי-אפשר להטעות כך
סח לי פעם אח שכול
אך המבקרים האחרים בטקס
מביטים ומביעים צער
משתתפים באובדן לא לי
ומנענעים ראשם במבוכה

ילדים בתנועת נוער
נשלחו אל הקבר אצלו אני עומד
אין שם איש מלבדי
לפיכך אני מספר להם
סיפורים שכבר אין מי שיספר עליו
ובודה ומונה גם איך נהרגו כל חבריו
של המנוח ואף אותי אני מוסיף
בסיפורם שלא יהיה מי שיספר עוד אחריי
ולמעשה גם לא היה מעולם.

הנערים מביטים זה בזו
הוא מגניב מדי פעם מבט בחולצתה
בפניה ובעיניה
אין רמז לאהבתה המוסתרת
אך יוקדת היא
ואני נועץ בהם מבט מוכיח
כמו אומר ראו ההרוג מוטל בינינו
ולא יאהב עוד ולא יסתיר דבר מאיש
ועוד כהנה קלישאות מוסיפים הנערים מליבם
והם חוזרים ועוטים הבעה עצובה
ואין בה אמת ולא אהבה

הכרוז מתריע לפני הצפירה
וכולנו נענים
נמתחים במקומנו
המשפחות והמבקרים והנערים ואני
ומיישרים קמט בבגדנו ומביטים היישר
מצפים וממתינים
מכינים לעצמנו מחשבות של זכרון מתוכנן
בהשמע הצפירה נדע את שיש
לזכור

"משם לשם ומפה לשם"
שניים ראשונים בצירי והשלישי בקמץ.