שוב אני נודדת במחשבותי לשאלות שבריא לשאול,
שוב חושבת על העתיד ועל החלומות שלי, ההרהור האחרון שכתבתי
גורם לי לחשוב שוב על הנושא, האם באמת ההגשמה שלי נמנעת בידי
עצמי בלבד, על ידי התת מודע שלי. התחושה היא שיש כוח פנימי
בתוכי המפחיד אותי כשצריך או לסרוגין מחדיר בי אומץ. מפחיד
לחשוב שיש כוח המסוגל לשלוט בגופי ובמחשבה שלי, כוח שבונה אותי
בהתאם לרצונו, כיצד ניתן לתאר את הכוח הזה? האם ניתן בכלל? האם
ניתן לשלוט בו? אדם המגשים את חלומותיו, בלי פחד ועם המון
אמונה עצמית הוא אדם ששולט בכוח הזה או שפשוט הכוח הזה לא קיים
אצלו? ובכלל זה משהו שקיים אצל כולם?
אני מרגישה את זה חזק מאי פעם, כאילו משהו מפעיל אותי, ממש
בצורה מוחשית.
הייתי רוצה לתת דוגמה ממשית כדי להמחיש את התחושה, אך אלכלך
קצת עם אעשה זאת, אבל מה שכן ניתן לתאר זה שמשהו שאהבתי לעשות
נמנע ממני בידי הכוח הזה, היתה לי הזדמנות לעשות זאת אתמול אך
היא נמנעה ממני, בדקות שאחרי הצטערתי על שזה לא קרה, אך ביום
שאחרי הודיתי על שזה לא קרה, הבנתי שאם זה היה קורה זה היה
מוביל לרע יותר מאשר לטוב, זה היה מכניס בי תחושה של עצב וזה
מספיק כדי להבין שטוב שלא עשיתי את מה שכל כך רציתי לעשות. זה
מזכיר לי את סיפורו של משה עם הגחלים, כאשר המלך פרעה רצה
לבדוק האם משה אוהב זהב והציב בפניו קערה מלאה בזהב ואבני חן
וקערה נוספת עם גחלים לוחשות, שם זה היה מקרה של חיים או מוות,
ונשלח מלאך כדי להציל את משה,
והסיט את ידו לגחלים. מזל, אחרת איפה היינו עכשיו?
אז אולי בעצם... הכוח הזה ששולט בי הוא כוחו של השם יתברך?
כאילו מנסה להחזיר אותי לדרך המוטב? אני מודה, הלכתי לאיבוד
מבחינת אמונה, פתאום אני לא מרגישה צורך להיות קרובה לזה כמו
שהייתי... למה? אין לי מושג, אולי סוג של אכזבה? ימים יגידו,
אבל אני מתקשה לרסן את עצמי ולהחזיר עצמי למוטב. זה מתנגש בי
בחיי היום יום, אני עדיין זוכרת את פסטיבל בראשית 2004 כאשר
ישבתי בסוכת החב"דניקים עם נוגה, בחורה צעירה שהיתה כמוני
חילונית ובטיול שאחרי צבא ראתה את האור, חזרה לארץ וחזרה
בתשובה, והיא הציפה אותי בספרונים, וסיפורים ובעיני שלי ראיתי
כזאת כמות מטורפת של אהבה, זה נתן לי תחושה כאילו הם מוגנים,
כאילו הקב"ה מגן עליהם בכנפיו האדירות ואני מציצה מבחוץ, זה
היה הרגע שהחלטתי שגם אני רוצה להיכנס תחת הכנפיים ואז הכל החל
להתגלגל כמו סרט, התחזקתי וראיתי בזה רק טוב, אך לא שכחתי את
דרכי שלי, נכנסה בי המון שמחה שכיפתה על כאב עמוק בתקופה ארוכה
ודי כואבת, שמחתי שראיתי את האור, הרגשתי שזו האמת, למדתי
המון, אך הדיכוי מהסביבה לא אחר לבוא, ובהתחלה האשמתי את
הסובבים אותי בכך שנמשיתי החוצה, אך עכשיו אני מבינה שאני
היחידה שצריך להאשים, כי הייתי חלשה, התמוטטתי אל מול החברה,
הייתי צריכה לעמוד איתנה. אך אבדה לי הדרך, איבדתי את קצה החוט
אותו אחזתי עד כה, איך אני חוזרת לדרך הזאת? ופתאום העבודה,
הלימודים, הבילויים החברים... והכל נשכח לתקופה, רק כשהיה קשה
הרמתי ראשי למעלה ושאלתי אותו למה, עכשיו אני כבר יודעת את
התשובה...
לפני לילות מספר, אולי לפני שבועות, שכבתי לי במיטתי וקראתי את
אחד הספרונים שקיבלתי מנוגה. הספרון הוא של בחורה ושמה... בעצם
שמה לא משנה לצורך העניין עדי.
אני כותבת את המחשבות אבל ממש עכשיו משהו מתחולל לי בלב... אני
בוכה, בוכה מאושר.
בספרון בחורה רגילה, שחיה את חייה והחליטה לעשות שינוי, לילה
אחד ביקשה מהקב"ה שיראה לה את דרך המוטב בדרך הנעימה כי היא
מרגישה שהיא הלכה לאיבוד היא אמרה בבקשה ותודה ומשאלתה התגשמה
ברגע שקראה בין השורות, ואחרי מסע ארוך של הבנה, סיכונים
וקריאת המעשים לכשעצמם הבינה בעצם כמה הקב"ה מעורב ממשית
בחיינו בלי שאפילו נבין. הספרון הזה שכב אצלי באיזה מקום גלוי,
זכרתי שיש בו סיפור יפה אבל לא זכרתי איזה ורציתי לתת את
הספרון לאדם שאהבתי אך זה לא יצא לפועל, הספרון נשכח אצלי ולא
הגיע לאדם שרציתי להביא לו, במקום זה הוא נקלע לשולחני והחלטתי
שאני קוראת אותו שוב בשביל להיזכר בכתוב. קראתי אותו בפעם אחת
ובאותו לילה חשבתי על עצמי, הרגשתי שגם דרכי שלי אבדה ואני
זקוקה להארה, אז ביקשתי בדיוק כמו אותה בחורה שיראה לי הקב"ה
בטובו בדרך הטובה והנעימה את הטוב, את האור והלכתי לישון.
נהייתי אנוכית, לקחתי דברים כמובן מאליו כי היה לי טוב, אך
אוזני מסתבר עדיין פתוחות, גם עכשיו טוב לי, אבל פשוט גשמי.
והנה לא עבר יותר מדי זמן והרגשתי את הכוח הזה והנה הרגשתי
צורך לכתוב עליו, והנה נזכרתי בסיפור משה ובנוגה ובספרון,
ורציתי להביא את הספרון כדי לכתוב את שם הבחורה ולמרות הסדר
המופתי שבחדרי הספרון נעלם ואני יודעת כי לא אשכח לעולם את
הכתוב בו, כי הבחורה מהספרון מספר עלי בתהליך, הספרון עשה את
שלו ונעלם, ואני פתאום מבינה שמשאלתי מתגשמת כי אני מתסכלת על
הדברים כמו שהם. אני רוצה לנסות שוב, אך האם נפשתי חזקה מספיק?
אין לדעת, יש רק לקוות כי השם יתברך ייתן לי את הכוח ויחזק
אותי.
עבר לילה אחד מאז כתבתי את הדברים שנכתבו למעלה, קראתי תהילים
באותו לילה הרגשתי צורך לעשות זאת ובכיתי מאושר. הבנתי שלא
שכחתי אותו אף פעם, רק העדפתי להתרחק, אולי עכשיו אני באמת
מוכנה לזה. החיים שלי טובים, לא עצוב לי ולא קשה לי ואני לא
מתלוננת על כלום כדי לפנות לקב"ה, כנראה שאני פשוט מתגעגעת וזה
הרבה יותר טוב מלפנות אליו בשעת כאב, למרות שהוא תמיד עוזר. אז
הכוח הזה שמשתלט עלי מדי פעם זה השם יתברך דואג להכניסני תחת
כנפיו, ותאמינו לי כל כך טוב שם.
כולי תקווה ששוב לא אשכח לעולם לחייך ולהודות בכל בוקר על כך
שנולדתי כמו שאני ולהודות על איפה שאני נמצאת עכשיו.
תודה.