חזרתי מחברון. עיניים אדומות כמו הפרפר הנפקד מאחורי הכתף
שלך, שהיה נשרט זב דם, כשם שפנים כף היד שלי זבה בלילות של
ירח, של מישוש אובססיבי בטקסטורות דוקרות; ישנם לוויינים
שמתפקדים שם, בשביל נוטף חלב האם מעלינו, כאשר אתה, יקירי,
עודך חווה כאבי רפאים בין שפתיך, נושך ומוצץ שד צעיר, מדומה.
וואקום, שריר וקיים.
אבי קרא לי להצטרף אליו לצעידה בפרדס. כבר תשעה חודשים
שרגליי אינן יחפות, ורק נשימות הכלב האסטמטי הזה הפרידו בין
מה שהיה צריך להיאמר. התחלנו מתווכחים על הגבול הדק שבין זמן
לבין שכר. "מי כמוני חסידת פרויד", התבצרתי נחרצת, "אבל
מאכער זה מאכער. לא השיחות הן שמרגיעות אותו", קבעתי. "זה,
תסלח לי (בשלב זה הוספתי תנועת יד מתערטלת) רק הכדור"; אילו רק
היה יכול, לבטח היה תופס בזרועי ומנענע, ואני הייתי מחייכת
כעטלף.
הצליל הצורמני החל מכה מכל החזיתות: ממזרח צפירה הרעידה
עלים מבריקים, נוטפי רוק, כאשר ממערב נעל הצליל הטורדני, מאגי
כמעט, ברכיהם של לובשי מדים, תחתון כתום דהוי תחתם. הצפון שתק,
הדרום החריש. הכלבלב החל נדחס בין רגליי, זנבו מהתל כמו הרוח,
והוא רק כמה לרחרח חיים בין רגליי, פרומונים וזיעה נידפת
ממכנסיי הצרות, לבטח הביכו את אבי שהחריש, מביט קדים.
נדמה היה לי, שוב, גם במגרש הבית, בין פרדס לשביל דקלים, כי
ישנם רגעים בהם הגזע ינחת, או זנב הכלב יכשכש עד שיפגע בקרקע;
אפילו יתוש שיחדור ברכות לעבר חיבור זרועותיי, והרוטינה תימשך
איתנה.
ההמנעות הזו, מהשקט, כמוהה כיצר מגונן; שלא לאפשר לרגליו של
אבי ולכפותיי הפצועות, גרב כתומה בסנדל כחול, להעיז ולמעוד.
ערב יום הזיכרון; צפירות רמות, צרצרים, ברק מתריס בעיניים,
והסביבה פה כמו צועקת חיות. "זו דרכו של עולם, ואותו ננצח". כך
היה, הנחתי, רצה כשם שעשיתי תמיד, ולו רק כדי לגעת בכדור כתום
שמש הזה, הבוערת מערבה לחדר השינה שלך. מתנשפת כל מה שלנגד
עיני, מזיעה חיזיון כומתה ירוקה.
בשנים קודמות הייתי ישובה בין כסאות הפלסטיק, אישוניי כאבו
מסריקות בלתי נשנות. תמיד הגעת כאשר עצמתי עיניי, מוכיחה.
מתבצרת תחת דוק ילדות מעורפל, כי זה הזמן. והנה, הטקסטים נותרו
אותם טקסטים. ההקראה עודנה מונוטונית. ועמוד היסוד של אז, נותר
מחליד.
השנה לא באת, סיפרו שראו אותך בבית הקברות של המושב.
הזמן המתהדק, מסתמן דרך טביעות הרגליים. אותן בודדות שהותרת
אתה. סיום תיכון שלי נחקק דרך הצטרפותך לקורס המפקדים, דרגה
שלי נתפרת לצד מבצע שצלחת; במוסף יום הזיכרון שהפקתי, שמות
הנופלים שידעת, מהבהבים שברי ילדות שלך. כל צליל שהוגה יורם
טהרלב, כאשר אני ספונה בספסלים הכחולים ממלמלת פטה מורגנה, אשה
כתומת שיער לצדי אוחזת בתודעה שמריצה אותה הרחק. הוא קורא ארץ
בתרמיל ובמקל, והיא רק חושבת על יוסי, בנם של השכנים הזוכרים
את מבצע משה, ועל הברכיים הזבות שחבשה לבנה, ששלחה להביא לחם,
וקמח, ומים מינרלים; אז קראה לזה ברכת כניסה לדרך. היום מהדרך
היא מנסה לאסוף שברים, או להמתין שיתאחו אלו שלה. צברית.
טהרלב, מעפעף, ובהבזק המשיי הזה רק מבהיר, שהנה, עוד שנה עברה
ואתה עדיין כאן.
"יופי כיפיך לא ראיתי מימי", כתב פנחס שדה ושאל: "מי את? אולי
אקראך בשם מוות. לו באת ואמרת לי: "אני המוות", הייתי הולך
עמך, בשמחה".
בשירו כתב "על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרת את שמה".
ואני, על מסילת הרכבת, קילומטרים ספורים מפתח ביתך עוד קוראת,
חוזר ונשנה, "ליאור"
לכשתגדל, תתגדל ותתקדש
נשק לי את העפעפיים, כמו
פרפר חיוור; רגע לפני שיוטבע
בפורמלין.
האישונים הכהים שלי יסובו
אחוזי אמוק כקליע בבית הבליעה
הם ידעו, וירגישו בהבזק החשוך
ממתינים למערכה האחרונה בכדי
להיפקח. אקדח נצור ישתקף בזה
השמאלי. הילדה שלנו בימיני
הזרעים שלך עוד צפים באקווריום
הגועש לצד ספרי השירה. ממתינים
כבר מאז תקופת האבן, בחלוף הפרי-
היסטוריה שקוראים לה אנחנו.
"מי אתה ילד?", לבטח לא אפסיק
לשאול את אבי בתי, שולחת יד חרוכה
לעבר המיטה ההיא, בצדו השני של
חדר השינה שידע נעורים, ובגרות
ויישות, ובדידות בעיקר
זו אולי אידיאליזציה, אמת
אולי מדובר בתום נעורים
אך אנא, בזו הלשון, בוא ואחוז
חרוץ בה סימנים, דרוך רגל
תקבע בה חריצים, שתדמם
תכרות עמי ברית, כי אם
לא תכרות את לשוני, אתה
הרי יודע: לעולם לא אפסיק לקרוא
ובברית זו, ניכון לעולם.
"בני אדם רוכשים את דעותיהם כפי שהם קונים חלב, על פי העיקרון
שזול יותר לקנות כוס חלב מלהחזיק פרה. אבל, הם שוכחים שאת החלב
קל מאד למהול במים"
(סמואל באטלר, משהק). |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.