זה המכתב שאני רוצה שתקרא.
אבל גם עכשיו שאני רושמת אותו, אתה לא תדע שזה בעצם בשבילך.

אתה בעצם לא יודע, כבר הרבה מאוד זמן.
ואתה לא יודע, שאני כבר קבעתי שאנחנו נתחתן כשנהיה גדולים.

אתה לא מודע לכך, שבכל פעם שאני רואה אותך, אני עוצרת לדקה.
ובוהה ביופי שלך, תוך עצירת נשימה וניסיון להצפין אותך
בזכרוני.

וכשאתה מדבר, אני מנסה להסתכל בך הכי עמוק שאני יכולה.
ואני מנסה להצליח לראות אותך מחייך בלי לרצות לאחוז אותך חזק.

ואתה כל כך עדין, וכל כך צנוע וכל כך אתה, שאתה בכלל לא חושב
שזה אתה כרגע.

ואתה בכלל שקוע בעולם אחר, בדרך אחרת של הבעת רגשות...

ואתה כל כך לא מי שאני צריכה להיות איתו.
לפחות לא כרגע.

ואני יודעת, שזה לא יקרה כרגע.

אבל, רק שתדע, מי שאתה, שאני אוהבת אותך.

ושאתה, ודווקא אתה, האדם שאני הכי רוצה לעמוד לידו עכשיו.

ושאתה, ודווקא אתה, האדם שהכי נוח לי לבכות איתו.

ושאתה, ודווקא אתה, האדם שעולה במחשבותיי בכל שיר אהבה.


ושאני זו שבוחרת שלא תדע.


שלא תדע, שלמרות כל הסיבות והן רבות, אתה לא יוצא לי מהראש.
שלא תדע, שכשאני אעזוב כאן, אז אותך אני ארצה לראות לפני
כולם.
שלא תדע, כמה שאתה יותר בשבילי... מכל אחר.

ואני, זו שבוהה לך בעיניים בלי שאתה מצליח להבין בכל פעם.
ואני, שמחייכת אלייך בלי הפסקה ואתה פתאום נהיה שמח ומופתע.
ואני, שאנצל כל דקה איתך.

כרגע בוחרת לנטרל את הרגש.
ולשכוח אותך.